ima xadasha
New member
הורמונים פוסט-פוסט לידה?
שלום לכן, אני מצטערת מראש אם הטקסט יוצא קטוע ומבולבל, אין לי זמן לערוך ולתקן. ההריון שלי היה מהנה, לא סבלתי מהתפרצויות הורמונים. גם לא לאחר לידה. רציתי לשאול אם למישהי הם התחילו לפעול אחרי - אני כחצי שנה אחרי לידה. למען הדיוק אולי הם התחילו לפעול הרבה לפני, אני הרבה פחות סבלנית כלפי בעלי. אתמול קיבלתי פיק בכיים כשחשבתי על זה שאני נשואה לו, וזהו - איתו אני אבלה את שארית חיי. התחלתי לפנטז (לא בצורה מינית) על חיים עם מישהו בעבודה, ואני אפילו חולמת עליו כשהוא ממלא את תפקיד הבעל המתחשב והאכפתי. בעלי הוא אהבת חיי, במצב של רגיעה אני יודעת את זה. נורא לא רציתי להיות אמא משתלטת, ולפני כל מילה שאני מוציאה לגבי גידול התינוקת שלנו אני חושבת פעמיים. אני לעולם לא נותנת לו הוראות, לעולם לא מבקרת אותו בצורה ישירה ודואגת שיהיה לו נוח ואכן כך הוא המצב. בשום אופן הוא לא מרגיש נחיתות בהשוואה אלי באספקט הזה. הבעיה היא, שאני מרגישה שאני עובדת אצלו והוא מפקח עלי. לעולם אני לא מלבישה אותה טוב, לעולם אני לא מקפידה מספיק על תורים של טיפת חלב. מהבוקר עד הערב אני מרגישה שאני בחקירות, ובערב מקבלת ציון על התפקוד. הכל נעשה לא בצורה בוטה, אבל אני מעירה לו, כשאני רגועה, שזה לא נעים. אני מבלה איתה את מרבית היום, ובכ"ז אמא שלו שרואה אותה פעמיים בחודש יודעת להרדים אותה "יותר טוב" ממני. אני קוראת מאמרים של דיאטניות ומדפיסה לו שיקרא (הוא לא), על חיסונים גידול ילדים ומה לא, וכשאני מנסה סתם לדבר איתו על משהו הוא מצפה ממני לגבות את דעתי במחקר/מאמר, והוא יענה לי בהצהרה מופרכת שבאה ממישהו שהוא פגש רק היום והנימוק שלו, "ככה" סוגר את הדיון (כי ברגע הזה אני מתרגזת). כדי לעזור לי הוא יקח אותה ממני וישים אותה בעגלה, ישאיר אותה מייללת. אנחנו נצא עם העגלה (אחרי שיש דיון עגלה או מנשא) ואני מעדיפה להחזיק אותה בידיים. הוא "יציע" לי מספר פעמים לשים אותה בעגלה פן אתעייף, ובפעם השלישית אני כבר אתפרץ. כל נושא הוא דיון. אם הוא צריך להחליף לה בגדים, מליון שאלות - את הג'ינס או הטרנינג? הכתום או הבז'? אבל יש עליו כתם! מי שישמע מהצד עוד יחשוב שאני קובעת הכל ולא נותנת לו מקום. אם אני צריכה להלביש והוא באיזור - יירוט מיידי של כל פריט. אז כשאני אומרת לו שהוא ילביש אותה, יש לו מבט נעלב והוא שואל "מה כבר אמרתי?" הרבה פעמים אני מגיעה עייפה הביתה. ההנקה מתישה אותי, וגם סדר היום העמוס. כדי להשקיע יותר בנו אני מציעה לא להדליק טלוויזיה בשעה הראשונה שלנו בבית. התעלמות. הוא לא מבין שפור פליי בשבילי זה לא עשר דקות לפני סקס, אלא כל היום. הוא עובד קשה ואני מבינה את הצורך להתפרק מול הטלוויזיה, גם אני נהנית מזה. אבל כל יום? גם כשהוא מסיים מוקדם? גם ביום שישי כשהוא מסיים ב12? אני מרגישה שהוא מתעלם ממני ואמרתי לו את זה. לא בעידנא דריתחא ובצורה נעימה. אני לא אוהבת כשבאים אלי עם טענות ומענות אז אני משתדלת להתנהג בהתאם. אני מרגישה שהוא מתייחס אלי רק כשהוא רוצה ממני משהו - מין. בשבת, כשאנחנו אצל הורים שלו, אני ממש זוכה להתעלמות. הוא נעלם לי פתאום, אני נשארת לבדי. בבוקר הוא מוסר אותה להורים שלו, ישר מהמיטה שלנו, רק כדי שנוכל לקיים יחסי מין.בצהריים פתאום יש לו כמה דקות בשבילי, אה כן הוא שואל אם בא לי. כמה פעמים אמרתי לו שאחרי שאלה כזו 99% שלא יבוא לי? הוא נכנס הביתה מהעבודה ורואה אותה יונקת. הוא בא ומנשק אותי לשלום, ומיד מנשק את הציצי הפנוי. כמה פעמים אמרתי לו די, זה לא נעים? או שאני פותחת את הדלת ואחרי נשיקת השלום הוא דוחף יד לתוך התחתונים, שוב אחרי מליון פעם שביקשתי שלא יעשה את זה. איפה הבחור המתחשב שלי? מאיפה הגיע הסקס מניאק הזה? אני מרגישה מוטרדת מינית, הוא גורם לי לרגשות אשם ש"אין לי כוח בשבילו". לא דאגתי קודם לך לארוחה טובה, למרות שאני בקושי הספקתי לחטוף משהו בבוקר? לא כיבסתי לך ולא גיהצתי? לא דאגתי שהבית יראה קצת פחות מבולגן? כל הדברים האלה לוקחים ממני אנרגיות. הסברתי לו. אבל אם באמת היית רוצה כן היינו....XXX. מה לענות לו כשהעיניים נעצמות מעצמן? אנחנו הולכים לישון בריב כמעט כל הזמן. כשאנחנו בתקופה טובה, זה אומר שיש לי פרץ של אנרגיה ואני אכן מספיקה לעשות הרבה. ואנחנו בד"כ בתקופה טובה, אבל אני מרגישה שזה בגלל שאני מחליקה המון דברים. אני מרגישה שדיבורים לא עוזרים, אז אני כבר מראש מדלגת ועובדת לשלב הריב. מאז ילדתי טבלתי פעם אחת, אחרי 6 ומשהו שבועות, תקופה שאמורה להיות מנוצלת הטיב....אבל התדירות של כל יום פחתה לפעם בכמה שבועות. ירד החשק. כואב לי גם עליו, לכן היו כבר פעמיים שממש הכרחתי את עצמי (בחיים לא חשבתי שלא יהיה לי חשק, או שאני אגיד לעצמי: נו כבר, שיגמור). הייתי רוצה לשמוע ממישהי עם בעיות דומות, כיצד אפשר להתמודד. עכשיו אני בנקודה שבה אנחנו צריכים לשבת לעוד שיחה רצינית ורגועה ובוגרת....אבל אני מנסה לדחות את זה. מה הטעם להרגיש כל כך הרבה אמוציות ומילים, וזה ממש קשה כי אני שוקלת כל מילה ופסיק שאני אומרת כך שהוא לא יפגע, שלא ירגיש מואשם כי אני אחראית למצב לא פחות ממנו. ואני שואלת את עצמי לשם מה? אני לא מרגישה שהוא תומך בי. לפני כמה חודשים שקלתי אם לתהפטר או לא. שיתפתי אותו בלבטים שלי. להפתעתי הוא אמר שזו ההחלטה שלי, ושהוא יתמוך בה. באחת הנסיעות הארוכות שלנו להורים שלו, בהם היא סירבה להרדם, סיננתי לעצמי "אוף תירדמי כבר, נודניקית" והוא התפרץ עלי. ואיך בדיוק אני מתכננת להתפטר אם אני לא מסוגלת להיות איתה כמה דקות בלי לאבד את העשתונות! כל כך נפגעתי. אני מרגישה (וצעקתי לו את זה :-\) שהוא מתייק דברים שאני אומרת, רגשות שאני חולקת איתו, כדי להשתמש בהם נגדי בזמן המתאים. אמרתי לו שאני לא מרגישה שהוא חבר שלי, וכנראה אני אצטרך להתחיל לשתף חברות שלי ברגשות הכי כמוסים שלי, ולסנן את נושאי השיחה שלי איתו. איך נעלבתי. הרי מבוקר עד ערב אני משתדלת (זה כבר לא כזה קשה) לא להגיד אפילו בתור בדיחה משהו שישמע בתור ביקורת. אם אני רואה שהוא עייף וקשה לו אני לא מתחילה לנזוף בו ולרדת עליו למה הוא עושה ככה וככה. רואים שהוא עייף, אז אני לוקחת אותה. ואני מצפה לאותו יחס, ואמרתי לו את זה. שבמקום לצעוק עלי וגם להפחיד אותה, הוא יכול להציע שאני אנהג והוא ישב איתה מאחור וישעשע אותה ולא יוציא אותה מהסל קל (כי את זה גם אני יכולה, והיא נרגעת בשניה, אבל זו לא חוכמה). אני אסיים כאן, היא צריכה אותי. תודה על כל תגובה, קשה ככלה.
שלום לכן, אני מצטערת מראש אם הטקסט יוצא קטוע ומבולבל, אין לי זמן לערוך ולתקן. ההריון שלי היה מהנה, לא סבלתי מהתפרצויות הורמונים. גם לא לאחר לידה. רציתי לשאול אם למישהי הם התחילו לפעול אחרי - אני כחצי שנה אחרי לידה. למען הדיוק אולי הם התחילו לפעול הרבה לפני, אני הרבה פחות סבלנית כלפי בעלי. אתמול קיבלתי פיק בכיים כשחשבתי על זה שאני נשואה לו, וזהו - איתו אני אבלה את שארית חיי. התחלתי לפנטז (לא בצורה מינית) על חיים עם מישהו בעבודה, ואני אפילו חולמת עליו כשהוא ממלא את תפקיד הבעל המתחשב והאכפתי. בעלי הוא אהבת חיי, במצב של רגיעה אני יודעת את זה. נורא לא רציתי להיות אמא משתלטת, ולפני כל מילה שאני מוציאה לגבי גידול התינוקת שלנו אני חושבת פעמיים. אני לעולם לא נותנת לו הוראות, לעולם לא מבקרת אותו בצורה ישירה ודואגת שיהיה לו נוח ואכן כך הוא המצב. בשום אופן הוא לא מרגיש נחיתות בהשוואה אלי באספקט הזה. הבעיה היא, שאני מרגישה שאני עובדת אצלו והוא מפקח עלי. לעולם אני לא מלבישה אותה טוב, לעולם אני לא מקפידה מספיק על תורים של טיפת חלב. מהבוקר עד הערב אני מרגישה שאני בחקירות, ובערב מקבלת ציון על התפקוד. הכל נעשה לא בצורה בוטה, אבל אני מעירה לו, כשאני רגועה, שזה לא נעים. אני מבלה איתה את מרבית היום, ובכ"ז אמא שלו שרואה אותה פעמיים בחודש יודעת להרדים אותה "יותר טוב" ממני. אני קוראת מאמרים של דיאטניות ומדפיסה לו שיקרא (הוא לא), על חיסונים גידול ילדים ומה לא, וכשאני מנסה סתם לדבר איתו על משהו הוא מצפה ממני לגבות את דעתי במחקר/מאמר, והוא יענה לי בהצהרה מופרכת שבאה ממישהו שהוא פגש רק היום והנימוק שלו, "ככה" סוגר את הדיון (כי ברגע הזה אני מתרגזת). כדי לעזור לי הוא יקח אותה ממני וישים אותה בעגלה, ישאיר אותה מייללת. אנחנו נצא עם העגלה (אחרי שיש דיון עגלה או מנשא) ואני מעדיפה להחזיק אותה בידיים. הוא "יציע" לי מספר פעמים לשים אותה בעגלה פן אתעייף, ובפעם השלישית אני כבר אתפרץ. כל נושא הוא דיון. אם הוא צריך להחליף לה בגדים, מליון שאלות - את הג'ינס או הטרנינג? הכתום או הבז'? אבל יש עליו כתם! מי שישמע מהצד עוד יחשוב שאני קובעת הכל ולא נותנת לו מקום. אם אני צריכה להלביש והוא באיזור - יירוט מיידי של כל פריט. אז כשאני אומרת לו שהוא ילביש אותה, יש לו מבט נעלב והוא שואל "מה כבר אמרתי?" הרבה פעמים אני מגיעה עייפה הביתה. ההנקה מתישה אותי, וגם סדר היום העמוס. כדי להשקיע יותר בנו אני מציעה לא להדליק טלוויזיה בשעה הראשונה שלנו בבית. התעלמות. הוא לא מבין שפור פליי בשבילי זה לא עשר דקות לפני סקס, אלא כל היום. הוא עובד קשה ואני מבינה את הצורך להתפרק מול הטלוויזיה, גם אני נהנית מזה. אבל כל יום? גם כשהוא מסיים מוקדם? גם ביום שישי כשהוא מסיים ב12? אני מרגישה שהוא מתעלם ממני ואמרתי לו את זה. לא בעידנא דריתחא ובצורה נעימה. אני לא אוהבת כשבאים אלי עם טענות ומענות אז אני משתדלת להתנהג בהתאם. אני מרגישה שהוא מתייחס אלי רק כשהוא רוצה ממני משהו - מין. בשבת, כשאנחנו אצל הורים שלו, אני ממש זוכה להתעלמות. הוא נעלם לי פתאום, אני נשארת לבדי. בבוקר הוא מוסר אותה להורים שלו, ישר מהמיטה שלנו, רק כדי שנוכל לקיים יחסי מין.בצהריים פתאום יש לו כמה דקות בשבילי, אה כן הוא שואל אם בא לי. כמה פעמים אמרתי לו שאחרי שאלה כזו 99% שלא יבוא לי? הוא נכנס הביתה מהעבודה ורואה אותה יונקת. הוא בא ומנשק אותי לשלום, ומיד מנשק את הציצי הפנוי. כמה פעמים אמרתי לו די, זה לא נעים? או שאני פותחת את הדלת ואחרי נשיקת השלום הוא דוחף יד לתוך התחתונים, שוב אחרי מליון פעם שביקשתי שלא יעשה את זה. איפה הבחור המתחשב שלי? מאיפה הגיע הסקס מניאק הזה? אני מרגישה מוטרדת מינית, הוא גורם לי לרגשות אשם ש"אין לי כוח בשבילו". לא דאגתי קודם לך לארוחה טובה, למרות שאני בקושי הספקתי לחטוף משהו בבוקר? לא כיבסתי לך ולא גיהצתי? לא דאגתי שהבית יראה קצת פחות מבולגן? כל הדברים האלה לוקחים ממני אנרגיות. הסברתי לו. אבל אם באמת היית רוצה כן היינו....XXX. מה לענות לו כשהעיניים נעצמות מעצמן? אנחנו הולכים לישון בריב כמעט כל הזמן. כשאנחנו בתקופה טובה, זה אומר שיש לי פרץ של אנרגיה ואני אכן מספיקה לעשות הרבה. ואנחנו בד"כ בתקופה טובה, אבל אני מרגישה שזה בגלל שאני מחליקה המון דברים. אני מרגישה שדיבורים לא עוזרים, אז אני כבר מראש מדלגת ועובדת לשלב הריב. מאז ילדתי טבלתי פעם אחת, אחרי 6 ומשהו שבועות, תקופה שאמורה להיות מנוצלת הטיב....אבל התדירות של כל יום פחתה לפעם בכמה שבועות. ירד החשק. כואב לי גם עליו, לכן היו כבר פעמיים שממש הכרחתי את עצמי (בחיים לא חשבתי שלא יהיה לי חשק, או שאני אגיד לעצמי: נו כבר, שיגמור). הייתי רוצה לשמוע ממישהי עם בעיות דומות, כיצד אפשר להתמודד. עכשיו אני בנקודה שבה אנחנו צריכים לשבת לעוד שיחה רצינית ורגועה ובוגרת....אבל אני מנסה לדחות את זה. מה הטעם להרגיש כל כך הרבה אמוציות ומילים, וזה ממש קשה כי אני שוקלת כל מילה ופסיק שאני אומרת כך שהוא לא יפגע, שלא ירגיש מואשם כי אני אחראית למצב לא פחות ממנו. ואני שואלת את עצמי לשם מה? אני לא מרגישה שהוא תומך בי. לפני כמה חודשים שקלתי אם לתהפטר או לא. שיתפתי אותו בלבטים שלי. להפתעתי הוא אמר שזו ההחלטה שלי, ושהוא יתמוך בה. באחת הנסיעות הארוכות שלנו להורים שלו, בהם היא סירבה להרדם, סיננתי לעצמי "אוף תירדמי כבר, נודניקית" והוא התפרץ עלי. ואיך בדיוק אני מתכננת להתפטר אם אני לא מסוגלת להיות איתה כמה דקות בלי לאבד את העשתונות! כל כך נפגעתי. אני מרגישה (וצעקתי לו את זה :-\) שהוא מתייק דברים שאני אומרת, רגשות שאני חולקת איתו, כדי להשתמש בהם נגדי בזמן המתאים. אמרתי לו שאני לא מרגישה שהוא חבר שלי, וכנראה אני אצטרך להתחיל לשתף חברות שלי ברגשות הכי כמוסים שלי, ולסנן את נושאי השיחה שלי איתו. איך נעלבתי. הרי מבוקר עד ערב אני משתדלת (זה כבר לא כזה קשה) לא להגיד אפילו בתור בדיחה משהו שישמע בתור ביקורת. אם אני רואה שהוא עייף וקשה לו אני לא מתחילה לנזוף בו ולרדת עליו למה הוא עושה ככה וככה. רואים שהוא עייף, אז אני לוקחת אותה. ואני מצפה לאותו יחס, ואמרתי לו את זה. שבמקום לצעוק עלי וגם להפחיד אותה, הוא יכול להציע שאני אנהג והוא ישב איתה מאחור וישעשע אותה ולא יוציא אותה מהסל קל (כי את זה גם אני יכולה, והיא נרגעת בשניה, אבל זו לא חוכמה). אני אסיים כאן, היא צריכה אותי. תודה על כל תגובה, קשה ככלה.
תודה אני אבדוק את זה. אני פשוט נורא חוששת. קראתי את הספר "המיטה הזוגית" שם הכותבת, פסיכולוגית, מדברת על כל מיני שינויים שאדם צריך לעשות בקשר זוגי כדי לפתור מגוון בעיות. ספר שלם על מה שצד אחד צריך לעשות ובסופו, היא כותבת מה המסקנה צריכה להיות אם אכן ניסית את הפתרונות שלה ובן הזוג לא שינה את התנהגותו.....ואני לא רוצה להפרד ממנו. אני אוהבת אותו באמת ובתמים, הוא נשמה טובה ועדינה ואני רוצה שנתגבר על זה. תודה לכן, זה עושה לי כל כך טוב לדבר על זה.
