הו, שלום, פורום בתרדמת חורף.

[ויימס]

הו, שלום, פורום בתרדמת חורף.

החלפנו לשעון קיץ, ואפילו פעמיים, עבור אלו מאיתנו שהסמארטפון שלהם החליט להתל בהם, כפי שניתן לצפות מ AI זדוני.
אז... נושא. או תמה לאלו מאיתנו שפלצנים מכדי להשתמש בעברית.
ניתן לכתוב סיפור זומבים שהנושא שלו יהיה סוף העולם, התמודדות עם מחלה של קרוב משפחה, או האופן שבו בני אדם נטמעים במוסכמות החברה ומאבדים את העצמיות שלהם. ניתן לכתוב סיפור על סייבורג שהנושא שלו יהיה חוסר יכולת להתמודד עם שינויים במערכת יחסים, או אמונה דתית, או מהו בעצם אדם?

אז, לכבוד החודש האביבי המלבב שעומד להתממש עלינו, אנא מכם, כתבו לי סצנה מתוך סיפור יציאת מצריים, עם נושא לבחירתכם. אל תגידו מה הנושא.
שלחו נא את עמי.

 

[האבלוק וטינרי]

משה

חש במתכת הקרה אוחזת בכתפו, מועכת אותה בצורה מעט יותר חזקה מהרצוי. הוא חייך.
״אתה צריך ללמוד לשלוט בה קצת יותר טוב״, והסתובב.
אהרון הביט בשמאלו והניע את אצבעות היד המכנית אחת אחרי השניה ״בעם שוררת חוסר מנוחה, מיום ליום עוד ועוד מצטרפים לערב הרב״. הוא נעמד ליד משה והשקיף ממרומי ההר אל העם. אצבעות המתכת שלו נחו על נדן הקטאנה, זוכרות את זכרון השרירים שכבר אינם.
משה לא אמר בקול ׳גם אתה היית מצטרף אליהם לולא הייתי כורת את ידך׳, אך אהרון לא היה צריך שיגיד.
מאתיים וחמישים מכות לקו המצרים בטרם שחררו את העם. והעם, בתמורה, לקח איתו מכה אחת אל המדבר.

 

[MeSofer]

 

[ויימס]

זה נחמד אבל

רגע, מה?

זה עבר מהר מכדי שאני אספיק להבין. קלטתי שהז'אנר הוא, ובכן, מה שהוא. אבל לא קלטתי מה הנושא. השב לי בבקשה באמצעות עוד סצנה מהסיפור הזה.
יש לי תחושה שזו צריכה להיות זו עם עגל הזהב, אבל אולי אני טועה?

(הוא גם לקח איתו mecha אחת אל המדבר?

)

 

[האבלוק וטינרי]

דגירה

הערב רב נמצא בקירבך. המילים שלהם חודרות אותך, והשיניים כתערים. אביהוא אפילו לא זכר איך זה התחיל. רק את היאוש שחש כשהקיפו אותו מכל עבר.
״האלוהים שלך נטש אותך״, המילים יצאו חדות, מלחששות ונשארות בתוכו כמו ארס, ״עלה עם משה ונטש את שאר העם״.
הוא שיסף את הדובר מולו, אך זה מאחוריו המשיך באותה נשימה, ״הבט באלוהים שלנו. לא אלנקם, אל של זהב ויופי״
השיערות על עורפו חשו בהבל הפה של עוד אחד והוא צלל כלפי מטה להתחמק מהנשיכה תוך שהוא מעיף את הלהב מצד לצד. ההוא נפל, ועל גביו כבר נעמד נוסף מחייך.
אביהוא שלף את הסכין הקטן מנדנו, ״לא אצטרף אליכם״, וקירב אותה לגרונו.
הוא לקח נשימה עמוקה כאשר הדובר עף לכיוונו.
״חכה!״, קולו של נדב חצה את ההמולה, חרבו משספת דרך הבשר הנרקב.
אביהוא נתן לנדן ליפול כשהגופה הנרקבת הוטחה לכיוונו.
״אתה בסדר?״, נדב ניגב את הלהב על מכנסיו.
״כן״, אביהוא כיסה עם המעיל את השריטה שהותירו אחריהן שיני הדובר והרים את מבטו אל נדב שהביט אל השריטה המכוסה ואמר ״בוא נחזור למחנה״.
&nbsp

 

[MeSofer]

זה כתוב יפה

וגם יש לי תאוריות לגבי הסיטואציה אבל אני לא בטוחה שהבנתי לגמרי עד הסוף.
מרגישה

 

[ויימס]

אחי, רעי, ידידי, חיי ונשמתי,

זה כתוב נורא מהר ומבולגן! הניחוש שלי הוא שבדיוק היית בהפסקה באמצע משמרת, אחרי שלא ישנת במשך 36 שעות.

גוף שני וזמן הווה הם שני חטאים שעליהם ה' אלוהי צבאות לא סולח.

אז חסידי עגל הזהב הם זומבים, והם מדומים לנחשים, וכאשר אחדים מהם נהרגים, האחרים לא מגיבים לכך. זה גורם לנו לתחושת זרות כלפיהם ומסמן אותם כלא צודקים בנוגע לעמדה שלהם. תחשוב האם זה תואם את הנושא שבחרת לסיפור הזה.
עכשיו אני רוצה סצנה שמראה את התוצאות של הקרב הזה ועדיין מקדמת את הנושא שבחרת.
לא שמתי לב שיש הודעה חדשה בפורום, עמך הסליחה על התגובה המאוחרת. 0_0)

 

[האבלוק וטינרי]

או, שאולי

איבדתי את הכיוון ולא היו לי הכוחות למצוא אותו. אני מניח שלעולם לא נדע.

 

[ויימס]

לא משנה לאיזה כיוון, כל עוד את הולכת לאנשהו, אליס.

 

[סקיפי]

הלוואי חורף...

יש לי! ואני אפילו מתכוונת לכתוב את זה. תודה ויימסי

 

[ויימס]

אני אחכה.

 

[MeSofer]

שלווום!!

לא צריך לבקש ממני פעמיים לכתוב פאנפיק לסיפורי התורה... יאי!
אני מקווה שהפורום יתעורר קצת. מבחינתי אין לא תחליף ויהיה לי עצוב מאוד אם הוא יגווע לאיטו.
אז ככה:

שיחי המדבר ניצתו לעיתים קרובות. בעיתות בהם יבשו הבארות היו הלהבות מרחפות משיח אל שיח, מתחרות זו בזו מי תגיע רחוק יותר ותשאיר אחריה כתם אפר גדול יותר, מתנה לרוחות המדבר. משה אהב להביט בתלתלי הענפים הדקים זוהרים באור צהוב-כתום ומתפוררים בבת אחת לאבק. הוא היה מביט בהם וחושב על תלתליה של ציפורה ועל הרגע בו יעביר את ידו בתוכם לאורה של האש שתבער רק עבור שניהם.
*
באותו היום היו הכבשים שקטות מהרגלן. הן לא פעו כשניצת השיח היבש שלצידן וגם לא כשאחזו הלהבות בשיח סמוך. הן לא השמיעו קול כשבבת אחת עלו שיחים יבשים ובוערים מתוך אדמת המדבר. הן קפאו על מקומן כשהאש הקיפה את העדר ואת משה במרכזו.
משה חג במקומו. עשן היתמר מעל חומת האש העגולה. הכבשים לא נעו. הוא נשא עיניו מעלה, ומבלי לדעת האם ער הוא או חולם נשא תפילה לכל האלים. השיחים המשיכו בבעירתם, גם הרזים שבהם, אלו שהיו צריכים להפוך זה מכבר לאפר.
"משה!" עלה קול מתוך האש ומילא את המדבר כולו.
משה המשיך בתפילתו ולא ענה.
"משה!" שב ואמר הקול.
מוקף בחומת האש הגבוהה הבין משה מי הוא המדבר אליו ומה בדעתו להטיל עליו. "לא!" צעק משה וקולו הדהד עד ההרים הרחוקים, "בחר לך אחר!"
"בחרתיך" אמר הקול.
"הנח לי!" צעק משה.
פנים צצו בתוך הלהבות. נשים וטף, עוללים וזקנים, כולם נשאו מבטם אליו בדממה.
"משה!" אמר הקול.
"לא!" זעק משה.
הפנים בתוך הלהבות התמלאו אימה כשהאש החלה לשרוף אותן. זעקות ויללות מילאו את האוויר כשהעור התקלף מעליהן. משה עצם את עיניו וצעקותיו התערבבו בצעקותיהם.
"משה!" שב הקול ולחש כשחזרה הדממה. שלדים מפוחמים שכבו בבסיס השיחים הבוערים.
דמעות עלו בעיניו של משה. "בבקשה...." לחש, "לא... בחר לך אחר.."
השיחים כבו הזה אחר זה. רק השיח הגדול מולו המשיך לבעור בלהבה גדולה. דמותה של ציפורה הופיע בין הלהבות. היא הביטה בו ושפתיה לחשו את שמו בלי קול .
כוחו אזל בבת אחת ודמעה זלגה על לחיו.
"משה..." לחש הקול.
"הנני..." לחש משה.
האש כבתה באחת ודמותה של ציפורה נמוגה. האדמה תחת רגליו של משה התלהטה. הוא הרגיש את חומה הצורב תחת סוליות נעליו.
"של נעליך מעל רגליך!" ציווה הקול.
משה הסיר את נעליו. החול שרף את כפות רגליו כערמת גחלים והוא לא הצליח להחניק את זעקת הכאב.
"אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב!" אמר הקול ומשה הסתיר את פניו כי ירא מהביט אל אלוהים.

 

[ויימס]

מגניב!

אני חושבת שאני מבינה מה הנושא.

והקטע הבא שלך יהיה... כשמשה הולך לבקש מפרעה לשחרר את העברים.
משהו שהפריע לי: יש חלק בקטע הזה שבו הדיאלוג הוא משהו בסגנון של,
"משה."
"לא."
"אבל משה."
"אבל לא."
מבלי שאף אחד מהצדדים מנמק את העמדה שלו. עד החלק עם האנשים הבוערים, לכל הפחות.
אז אני רוצה שתכתבי את הקטע הבא גם במטרה לתת לנו מושג לגבי העמדה של משה לגבי הקונפליקט ולעומת זאת, העמדה של י' מהמוסד.

 

[MeSofer]

אני כל כך רוצה

לכתוב, ואני גם יודעת מה אני רוצה לכתוב, אבל לא מוצאת לזה את הזמן והפניות הנפשית
מקווה שזה יגיע בקרוב...

 

[godright]

אני ואתה באותה סירה

שתקועה כעת, כי הים נחצה לשניים

 

[ויימס]

נטע, התרגילים שלך כ"כ מוזרים ואני לא מבינה מה את דורשת.

בשנים האחרונות, העיר התמלאה במגדלים, כל מגדל חדש גבוה יותר מזה שקדם לו. האוויר היה מלא ברעש של אבנים נשברות ובריח של אבק, וקו האופק היה מכוסה בעגורנים.
אבל היה מרווח אחד בין שני מגדלים חדשים וריקים, ובו אוסף של בקתות פח. חוטי חשמל נמתחו מעל הבקתות כמו קורי עכביש.
כשהוא דפק על הדלת, הוא ציין לעצמו לנתק אותם מהחשמל. ברור שהם השיגו אותו באופן לא חוקי. הוא זז מעט אחורה כשהדלת נפתחה, מאפשר לאהרון לעמוד מול הפתח, גבוה ומאיים, אבל היא הייתה רק אישה אחת.
הוא הושיט לה מעטפה.
היא מצמצה אליו והעיפה מבט אל אהרון. "מה זה?"
"זה צו. זה כבר השלישי השנה. את לא חייבת לפתוח ולקרוא אותו, זה מספיק שמסרנו לך אותו."
"מה?" היא קרעה את המעטפה. היא העיפה מבט בצו. "לא, לא, לא, אני כבר שלחתי לעירייה את כל המסמכים." היא ניגשה אל שידת מגירות ישנה ושלפה ממנה קלסר. "תראה," היא דחפה לפניו, "זה חוזה עם חברת פרעה ורעמסס השקעות, שאנחנו זכאים לגור פה, וכשיבנו את המגדלים ידאגו לנו לדירה אחרת בזמן ש-"
"ממתי החוזה הזה, משנות החמישים? מי זה היוסף הזה?" הוא הצביע על שם בחוזה.
היא משכה כתף. "סבא שלי."
"החוזה נחתם מול סבא שלך, לא מולך, את לא זכאית לשום דבר מתוקף העובדה שאת נכדה של פולש-"
היא זינקה אליו, והוא נרתע לאחור והניח לאהרון להדוף אותה.
"עדיף שתתפני בחודש הקרוב, כי אחר כך זה יעבור לטיפול של המשטרה."
"אבל לאן?"
"תגורי אצל ההורים לכמה זמן."
"כל המשפחה שלי גרה פה."
"צר לי."
"אבל..." היא נופפה בחוזה, יותר מתוך ריפלקס מאשר מתוך תקווה, "זה הבית שלי."
"לא מבחינה חוקית." הוא פנה אל אהרון. "יש לנו עוד הרבה עבודה. נזוז."