הזדקקות על שלל הבטיה.- פוסט לילי.
השינה חמקה ממני הלילה, ובין נסיון אחד למשנהו
לפתותה לבוא אלי למיטה, הפוסט הזה עלה.
אפתח בשיר קצר, ברשותכם:
*
הזדקקות מזככת
כדי להכיל את כל המילים
די לנו במילון
אך בעבור המחשבה
אנו זקוקים לאין סוף
כדי להכיל את כל האמונות
די לנו בכנסיות
אך עבור האלוהים
אנו זקוקים לנצח של המחשבה.
כדי להכיל את כל התמונות
די לנו בעיר של מוזיאונים
אך עבור המחשבה
אין אנו זקוקים לבית
כדי להכיל את כל האהבות
די לנו – בך.
אך עבור טיפה אחת של אושר
אין אנו זקוקים לזמן ולא ל-נצח
*
(המשורר אלכסנדר פושקין)
-
אז מה בה בהזדקקות שמעורר בנו תחושת מה של אי נוחות, או אף אי יכולת
להודות שגם אנחנו לוקים בה באיזשהו אספקט בחיינו?
הזדקקות הוא צורך שמופיע כמעט מרגע הלידה. הוא צורך שמופיע עוד הרבה לפני היכולת לתמלל. הוא נוגע בצרכים הקיומיים הבסיסיים ביותר שלנו. בצורך להיות מוזנים, בצורך בהגנה. ככל שאנחנו מתבגרים אנו הולכים ומאבדים את הלגיטימציה הכי בסיסית לבטא את הנזקקות שלנו. אנחנו לומדים "לווסת" את עצמנו ואת הצרכים שלנו על מנת להיות חלק מהקהילה "הסוציאלית". חלקנו צריך לאמץ לעצמו תדמית שתענה על צורך מגדרי / חברתי / עסקי כזה או אחר.
ומה קורה אז? האם בתהליך הויסות הזה נעלמת ההזדקקות? היא לא. היא לובשת צורה חדשה ומתרחבת לאספקטים רבים בחיינו.
אנחנו נזקקים לכבוד, להיות נאהבים, לקשר, להערכה, להגיע להשגים, להבנה, להרגיש חלק מקהילה מסויימת, להכרת תודה, להבעת אמון, אצטרא אצטרא.
אז בלילה שבו אני זקוקה (במובן הכי קמאי של המילה) לשינה הגונה, אני אשאל
אתכם: למה אתם הכי זקוקים בחייכם? עד לאיזה מרחק רחקתם לספק את אותו צורך?
האם התביישתם אי פעם בהזדקקות מסויימת שחוויתם או אתם חווים?
האם קיימת זיקה ברורה בין הזדקקות לתלות בעינכם?
האם אתם נהנים או מסופקים מהעובדה שאנשים בעתות מסויימות נזקקים לכם?
אשמח לפתוח אתכם את היום בשיחה כנה ובשיתוף מנסיונכם וממחשבותכם
בנושא. סיפורים אישיים יתקבלו בשמחה.
בוקר טוב שיהיה.
השינה חמקה ממני הלילה, ובין נסיון אחד למשנהו
לפתותה לבוא אלי למיטה, הפוסט הזה עלה.
אפתח בשיר קצר, ברשותכם:
*
הזדקקות מזככת
כדי להכיל את כל המילים
די לנו במילון
אך בעבור המחשבה
אנו זקוקים לאין סוף
כדי להכיל את כל האמונות
די לנו בכנסיות
אך עבור האלוהים
אנו זקוקים לנצח של המחשבה.
כדי להכיל את כל התמונות
די לנו בעיר של מוזיאונים
אך עבור המחשבה
אין אנו זקוקים לבית
כדי להכיל את כל האהבות
די לנו – בך.
אך עבור טיפה אחת של אושר
אין אנו זקוקים לזמן ולא ל-נצח
*
(המשורר אלכסנדר פושקין)
-
אז מה בה בהזדקקות שמעורר בנו תחושת מה של אי נוחות, או אף אי יכולת
להודות שגם אנחנו לוקים בה באיזשהו אספקט בחיינו?
הזדקקות הוא צורך שמופיע כמעט מרגע הלידה. הוא צורך שמופיע עוד הרבה לפני היכולת לתמלל. הוא נוגע בצרכים הקיומיים הבסיסיים ביותר שלנו. בצורך להיות מוזנים, בצורך בהגנה. ככל שאנחנו מתבגרים אנו הולכים ומאבדים את הלגיטימציה הכי בסיסית לבטא את הנזקקות שלנו. אנחנו לומדים "לווסת" את עצמנו ואת הצרכים שלנו על מנת להיות חלק מהקהילה "הסוציאלית". חלקנו צריך לאמץ לעצמו תדמית שתענה על צורך מגדרי / חברתי / עסקי כזה או אחר.
ומה קורה אז? האם בתהליך הויסות הזה נעלמת ההזדקקות? היא לא. היא לובשת צורה חדשה ומתרחבת לאספקטים רבים בחיינו.
אנחנו נזקקים לכבוד, להיות נאהבים, לקשר, להערכה, להגיע להשגים, להבנה, להרגיש חלק מקהילה מסויימת, להכרת תודה, להבעת אמון, אצטרא אצטרא.
אז בלילה שבו אני זקוקה (במובן הכי קמאי של המילה) לשינה הגונה, אני אשאל
אתכם: למה אתם הכי זקוקים בחייכם? עד לאיזה מרחק רחקתם לספק את אותו צורך?
האם התביישתם אי פעם בהזדקקות מסויימת שחוויתם או אתם חווים?
האם קיימת זיקה ברורה בין הזדקקות לתלות בעינכם?
האם אתם נהנים או מסופקים מהעובדה שאנשים בעתות מסויימות נזקקים לכם?
אשמח לפתוח אתכם את היום בשיחה כנה ובשיתוף מנסיונכם וממחשבותכם
בנושא. סיפורים אישיים יתקבלו בשמחה.
בוקר טוב שיהיה.
