הזוגיות אחרי לידה (גם שנייה)
הקטן בן 5 חודשים ובסך הכל נקלט בקלות במשפחה, אבל הלילות עדיין קשים. אני זו שלרב מתעוררת אליו כי בעלי עובד ואני עדיין בבית, מלבד סופי השבוע ואפילו לפעמים לילה באמצע השבוע כשאני כבר קרועה מעייפות. הגדול בחופש (עולה לכתה ב') ושניהם איתי כל היום. אין מצב כמו בעבר שאחרי שהילד הולך לישון בתשע יש לבעלי ולי קצת זמן לשכב יחד בסלון ולראות תכנית בטלויזיה או סתם לאכול ארוחת ערב יחד בשקט. הקטן ער דווקא בשעות הערב היקרות האלו ונרדם סביב 22:30. וגם אם הוא ישן בשעות האלו אני יודעת שכל רגע הוא עומד להתעורר וזה מפריע לי לשקוע לשקט כדי להנות מזמן זוגי או אפילו סקס חפוז. המציאות היא שאני כבר מרגישה מרחק רגשי מבעלי. גם כשאנחנו יחד ומדברים זה כאילו שאנחנו לא מגיעים לדיבור "רגשי". זה סביב הילדים או איך עבר היום אבל זה לא עלינו או משהו רומנטי. ואם אני מתחילה לדבר "עלינו" בעלי ישר נכנס למגננה כי הוא מרגיש שאני עומדת לפצוח בביקורת עליו ועל התנהגותו. אני מרגישה שאני נואשות זקוקה לכיף. בעיקר כיף זוגי, אפילו שבשגרה אף פעם לא כייפנו מי יודע מה. תמיד הבילויים שלנו היו סולידיים - לשבת בבית קפה, סרטים, סקס. אבל פתאום בא לי לעשות איתו דברים "משוגעים" שווים באמת כמו: ללכת יחד ללונה פארק רק שנינו, לרקוד בדיסקוטק, לנסוע לים אחה"צ. נואשות זקוקה לריגוש ברמה גבוהה, רומנטיקה, להרגיש שוב מחוברת אליו ושאני אוהבת אותו, כי ההרגשה הזו מתפוגגת לי וזה מפחיד אותי בטרוף. הוא לא מרגיש את מה שאני מרגישה . אולי בגלל שאני בבית אז גם יש לי יותר זמן להתעסק בכל מיני צרכים ישנים לא מסופקים ואני מבודדת וזקוקה לחברת מבוגרים. הוא עובד כרגיל וחוזר מאוחר... ובשגרת עבודה גם אני לא מרגישה כך. קרה לכן שישבתן יחד עם הבעל, שוחחתם, אבל לא הרגשתן ממש קרובות? כאילו - נו כבר, בוא נדבר קצת יותר לעומק, על הדברים המעניינים באמת, שעושים טוב בפנים ומספקים באמת? כאילו אני יודעת מה אני צריכה אבל לא מוצאת את המלים להגיד לו את זה, להסביר לו??? איך מתקרבים אליו בחזרה???
הקטן בן 5 חודשים ובסך הכל נקלט בקלות במשפחה, אבל הלילות עדיין קשים. אני זו שלרב מתעוררת אליו כי בעלי עובד ואני עדיין בבית, מלבד סופי השבוע ואפילו לפעמים לילה באמצע השבוע כשאני כבר קרועה מעייפות. הגדול בחופש (עולה לכתה ב') ושניהם איתי כל היום. אין מצב כמו בעבר שאחרי שהילד הולך לישון בתשע יש לבעלי ולי קצת זמן לשכב יחד בסלון ולראות תכנית בטלויזיה או סתם לאכול ארוחת ערב יחד בשקט. הקטן ער דווקא בשעות הערב היקרות האלו ונרדם סביב 22:30. וגם אם הוא ישן בשעות האלו אני יודעת שכל רגע הוא עומד להתעורר וזה מפריע לי לשקוע לשקט כדי להנות מזמן זוגי או אפילו סקס חפוז. המציאות היא שאני כבר מרגישה מרחק רגשי מבעלי. גם כשאנחנו יחד ומדברים זה כאילו שאנחנו לא מגיעים לדיבור "רגשי". זה סביב הילדים או איך עבר היום אבל זה לא עלינו או משהו רומנטי. ואם אני מתחילה לדבר "עלינו" בעלי ישר נכנס למגננה כי הוא מרגיש שאני עומדת לפצוח בביקורת עליו ועל התנהגותו. אני מרגישה שאני נואשות זקוקה לכיף. בעיקר כיף זוגי, אפילו שבשגרה אף פעם לא כייפנו מי יודע מה. תמיד הבילויים שלנו היו סולידיים - לשבת בבית קפה, סרטים, סקס. אבל פתאום בא לי לעשות איתו דברים "משוגעים" שווים באמת כמו: ללכת יחד ללונה פארק רק שנינו, לרקוד בדיסקוטק, לנסוע לים אחה"צ. נואשות זקוקה לריגוש ברמה גבוהה, רומנטיקה, להרגיש שוב מחוברת אליו ושאני אוהבת אותו, כי ההרגשה הזו מתפוגגת לי וזה מפחיד אותי בטרוף. הוא לא מרגיש את מה שאני מרגישה . אולי בגלל שאני בבית אז גם יש לי יותר זמן להתעסק בכל מיני צרכים ישנים לא מסופקים ואני מבודדת וזקוקה לחברת מבוגרים. הוא עובד כרגיל וחוזר מאוחר... ובשגרת עבודה גם אני לא מרגישה כך. קרה לכן שישבתן יחד עם הבעל, שוחחתם, אבל לא הרגשתן ממש קרובות? כאילו - נו כבר, בוא נדבר קצת יותר לעומק, על הדברים המעניינים באמת, שעושים טוב בפנים ומספקים באמת? כאילו אני יודעת מה אני צריכה אבל לא מוצאת את המלים להגיד לו את זה, להסביר לו??? איך מתקרבים אליו בחזרה???