הזכות הקניינית של מי גוברת, ויתור לטובת הילדים או נושה ?

[הנדלניסט מהבקעה]

הזכות הקניינית של מי גוברת, ויתור לטובת הילדים או נושה ?

בהסכם גירושין שנחתם בשנת 1997 התחייב אב להעביר לילדיו [בנו וביתו] את זכויותיו בדירה המשותפת לו ולאמם, אך הזכויות לא נרשמו על שמם בפועל.
לפני 3 שנים, נושה של האב הטיל על הדירה עיקול.
ילדיו הנהנים מהזכויות בדירה ביקשו לקבוע כי זכויותיהם גוברות על הליך העיקול.

תקציר פסה"ד.

בהסכם גירושים התחייב האב להעביר לבנו ובתו, אז קטינים – את מלוא זכויותיו במחצית הדירה המשותפת לו ולאמם ברעננה.

העברת הזכויות הייתה אמורה להתבצע עם הסדרת הגט, אך הדבר לא נעשה והשנים חלפו מבלי שזכויות הילדים עודכנו ברמ"י או בטאבו.

גם זכויות האב והאם במסגרת בניית הבית בעבר טרם נרשמה ברמ"י, ומכאן אי היכולת לסיים את הרישום.

בשנת 2013 ילדיו שגרים בבית עם אימם הופתעו לגלות כי חלקם בדירה – בה הם עדיין מתגוררים עם אמם – עוקל לטובת הנושה של אביהם.

ביוני 2015 ילדיו הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי בלוד שיצהיר כי זכויותיהם בדירה גוברות על זכויות הנושה.

ילדיו טענו כי לא רשמו הערת אזהרה ולא העבירו את הזכויות מפני היותם קטינים בתקופה שבה הועברו אליהם הזכויות בדירה, ומפני שהליכי הרישום של הבית טרם הסתיימו. [ןאכן נמצאו מסמכי הבקשה ברמ"י ולא ניתן הסבר מדוע נתקע הרישום]

עם זאת, הזכויות שלהם מופיעות במפורש בפסק דין שאישר את הסכם הגירושים והן מהוות זכויות קנייניות [או מעין קנייניות] שגוברות על עיקול שנרשם יותר מ-15 לאחר מכן.

מנגד עמדת הנושה הייתה כי הסכם הגירושים כולו היה למראית עין כדי להבריח מפניו את נכסי האב. הוא טען כי תיק ההוצאה לפועל נגד אבי המבקשים נפתח 5 שנים לפני הסכם הגירושים, וכי זכותו גוברת על זכויות הילדים, שלא נרשמו בשום מקום.

למקרה שטענה זו לא תתקבל, טען הנושה כי יש להסתכל על הסכם הגירושין כעסקת מתנה, שלפי ההלכה הפסוקה נסוגה מפני זכויותיו של נושה, מאחר שלא הסתיימה ברישום.

השופט יעקב שפסר לא קיבל את טענות הנושה לגבי חוסר תום ליבם של ההורים. הוא קבע כי הטענות נגדם הועלו בסתמיות וללא ביסוס, וכי הנושה גם לא הוכיח כי הסכם הגירושין נחתם אחרי פתיחת תיק ההוצאה לפועל. בכל מקרה, העיקול עצמו הוטל רק בשנת 2013 – שנים רבות אחרי ההסכם.

באשר לשאלת סיווג ההסכם, השופט ציין כי אם הסכם הגירושים יוגדר כהסכם מתנה, הנושה צודק וזכויותיו גוברות מפני שזכויות הילדים עוד לא נרשמו. הרציונל מאחורי הנחה זו הוא "שבריריות" המתנה – שהמעניק יכול לבטלה כל עוד לא נרשמה.

אלא שהסכם הגירושין לא יכול להיחשב כהסכם מתנה, קבע השופט. האב לא העניק לילדיו את זכויותיו ללא תמורה. נהפוך הוא, האם התחייבה לשלם בשמם את המשכנתא ולהחזיר לו כל סכום שיידרש לשלם במידה שילדיו יתבעו ממנו להגדיל את המזונות.

השופט סבר שיש להעדיף זכות שניתנה לקטינים במסגרת הסכם גירושים על פני זכותו של נושה מאוחר יותר, למעט במקרים שבהם מדובר בהסכם שבאמת נעשה למראית עין .

לסיכום , השופט שפסר קיבל את עמדת ילדיו של החייב והצהיר כי זכויותיהם במחצית הדירה גוברות על צו העיקול של הנושה, אף שטרם נרשמו.

פסה"ד במלואו - http://www.psakdin.co.il/Court/ה-פ-29018-06-15-ע-כ-ואח-נ-מ-א-ואח#.V_Ac61srIdU