הזמן לא עובר

[נינה191]

הזמן לא עובר

היי, זאת הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום או משהו בסגנון. אחרי שקראתי את ההודעות פה, אני מרגישה קצת מטופשת, כי אני לא מתמודדת עם סכנה של מוות ודברים קשים כאלה. מה שכן, אני בת 20, חולה בסרטן הלימפה ואני מטופלת חמישה חודשים. נשארו לי חודשיים (5 טיפולים). ככל שהזמן עובר, אני כמובן יותר ויותר שמחה שזה הולך להיגמר, אבל ההתמודדות נהיית יותר ויותר קשה. אני לא מרגישה מספיק טוב בין הטיפולים כדי למלא את זמני בפעילויות ועם זאת אני לא מרגישה "מספיק רע" כדי לשבת כל היום במיטה. אני מוצאת את עצמי במין מצב ביניים של שעמום ובדידות. רוב החברים שלי בצבא, ולא יכולים לבקר אותי לעתים קרובות, ואני מרגישה תלויה באמא שלי נורא, כי היא בעצם היחידה שנמצאת איתי רוב הזמן. אמא שלי בעצמה מאוד הדרדרה מבחינה נפשית החודשים הללו, והיא התחילה ללכת לטיפול פסיכולוגי בגלל זה. היא נמצאת במשבר וייתכן שהיא ואבא שלי עומדים להיפרד. אני יודעת שזה לא באשמתי, אבל אני מרגישה שהיא כבר לא רוצה להיות איתי ולצידי ושנמאס לה ממני. אבא שלי בעבודה רוב הזמן ואחותי הקטנה פשוט קטנה מדי בכדי להבין. אי מרגישה לבד ומשועממת עד מוות. כל מה שאני חושבת עליו זה "עוד חודשיים, עוד חודשיים", אבל הזמן לא עובד.

 

[elylan]

נינוש../images/Emo39.gif

אני מציעה לך לדבר עם אמא שלך,תספרי לה מה את מרגישה, ותדברו על המחלה. את יודעת... במשפחה מחלת הסרטן "מתקבלת" בהלם מוחלט. פתאום צצות השאלות כמו: "למה, איך, מתי, מאיפה...". בבית שוררת אווירה של עצב, דיכאון, עצבים ולחץ. זה לא קל כשביום אחד, בבום נופלת על המשפחה מחלה שכזאת. תביני את אמא שלך באיזה מצב היא כשבתה היפה, המתוקה, המדהימה והאהובה חולה במחלה נוראית זו. לגבי חודשיים אחרונים של טיפולים אכתוב לך מה שאני תמיד אומרת לאחותי- מה זה חודשיים של קצת סבל וכאב לעומת החיים היפים והארוכים שיהיו לך אחרי שתבריאי?!!!!!!

 

[מיליתו]

הי נינה

למה מטופשת? מה מטופש בכך שנערה שחולה בסרטן מחפשת קצת תמיכה - זו הסיבה שאנחנו כאן. ההתמודדות קשה. לך ולסובבים אותך. מצב ביניים כזה באמת לא כל כך בריא לנפש וגם לא לגוף. מתסכל שהחברים בצבא ושאת קצת בודדה - מאיזה איזור את, דרך אגב? טוב שאמא שלך התחילה ללכת לפסיכולוג, אולי זה רצוי גם בשבילך. במקומך הייתי מחפשת תחביב "מועיל" כלשהו או איזה אתגר כי זה ממלא את הזמן, וגם נותן תחושה שאת עושה משהו ושהחיים שלך לא "נעצרו". אם עוד לא עשית מבחן פסיכומטרי או שיש לך בגרויות להשלים, זה זמן מצויין לרכוש ספר הדרכה ולהתחיל ללמוד או להירשם לקורס בשיטת הלימוד האישי שמתגמש איתך בשעות הלימוד. את לא צריכה עדין להירשם למבחן עצמו כדי שזה לא יהיה בלחץ, אבל בהחלט אפשר להתחיל לשפר מיומנויות. חוץ מזה אולי כדאי להירשם לאיזשהו חוג. אני נרשמתי ליוגה ולריקודי בטן, ואני פשוט עושה מה שאני יכולה, בלי לחץ. אלה גם מקומות טובים לפגוש קצת אנשים מחוץ לבית ולבית החולים. למרות העייפות וחוסר החשק לעשות דברים, זה דווקא מה שיכול לעזור לך לשפר את הרגשתך. לגבי ההורים שלך - נושא הסרטן מערער מאוד את היציבות האישית והמשפחתית ויוצר מתח גדול בבית, לא מפליא שהורייך חווים את התקופה הקשה הזו באופן כזה. בכל מקרה, הסרטן הוא כניראה לא הגורם לבעייה שלהם, אלא רק המוציא לאור שלה - אם באמת יש להם בעייה מתחת לזה, היא היתה יוצאת מתישהו גם בלי הסיפור העכשווי שלך. הזמן עובר, חמודה שלי, הרבה יותר מהר ממה שאת חושבת. בעוד חודשיים תגידי - מה, זהו, כבר נגמר? מבטיחה לך. בכל אופן, כל פעם שאת מרגישה קצת בדידות או שיעמום בואי לכאן, לפורום. תמיד יהיה מישהו שיקשיב לך.

 

[OHAVA]

מספר עצות למחשבה בעת התמודדות עם סר

מספר עצות למחשבה בעת התמודדות עם סרטן (ובעצם עם כל מחלה אחרת) 1. ראוי לא להיכנס למלכודת החיפוש של "למה אני"? התעסקות יתר בסיבות למחלה, עלולה לגרום לייאוש ותסכול ולשתק או לנטרל את היכולת לבצע החלטות ושינויים. 2. נסו ראשית להתמקד בנושאים הקריטיים והמעשיים ורק אחר כך לחפש הבנות עמוקות יותר. 3. השתדלו להשתחרר עד כמה שניתן מהתהיות "לאן זה יוביל"?. הגוף עשוי להתרפא לחלוטין או לזמן מוגבל או להגיב בריפוי חלקי. יש מקרים שמגבלה או נכות יהפכו לחלק ממציאות הקיום, אבל אפילו במקרים כאלה, אין הדבר צריך להעיב על חיים שיש בהם תוכן ומשמעות. 4. נסו לשחרר רגשי אשמה העלולים להעלות מעצם היותכם חולים. להיות חולה זה אינו כשלון. בכל מצבי החולי, גם בקשים שבהם, ניתן למצוא נקודות הבנה וצמיחה. 5. נסו לחפש, למצוא ולנצל "אזורי חיים" שאפשר למצוא בהם סיפוק, יצירתיות ומשמעות. 6. אתרו "אזורי חיים" שיש בהם נכונות לשינוי חיובי. 7. נסו לזכור כי סרטן פירושו התמודדות. 8. נסו להיות שותפים פעילים ומודעים, יחד עם הרופא ועם הצוות הטיפולי. נסו לברר לעצמכם עד כמה מפורט צריך להיות המידע שאתם זקוקים לו. 9. השתדלו שלא להדחיק ולא להחביא את רגשותיכם לגבי המחלה, הטיפול והחיים ובייחוד לא להסתירם מהאוהבים אתכם ומן הקרובים אליכם. היו פתוחים לקבלת תמיכה. אדם המקבל תמיכה חיובית, מסוגל להתמודד עם המחלה ומגיב טוב יותר לטיפול. 10. השתמשו בהנחיות לזיהוי מוקדם המוצעות על ידי האגודה למלחמה בסרטן. אל תחששו לבקש התייעצות וחוות דעת רפואית בכל מקרה של סימפטום או ממצא חשוד. 11. העדיפו תזונה עם פחות שמן ומזון מהחי, עם יותר סיבים צמחיים ועם יותר ירקות ופירות טריים ו/ או אורגניים. 12. היו פתוחים לבחינה והסתכלות חדשים על הרגלים, אמונות, דעות ודפוסים. נסו לזכור ולחקור דפוסי התמודדות מהעבר שסייעו לכם בעיתות מחלה, מצוקה או משבר. 13. חפשו פעילויות אשר יסייעו לכם להיות מעורבים בעשייה חיובית – פעילות גופנית, מוסיקה, ריקוד, הרפיה, כתיבה, קריאה, מדיטציה, סרטים, התנדבות וכו´. 14. אם אתם עמוסי ברגשות של כישלון, דיכאון, חרדה, רגשי אשמה, תסכול או כעס, התיעצו עם גורם סיוע נפשי. בדקו אפשרות של העזרות בקבוצות תמיכה. 15. נסו שלא לעסוק יותר מדי בשאלות כמו "מה לא בסדר איתי", "מה הסיבה העמוקה לתסמינים שלי". כדאי להעדיף שאלות כמו "מה אוכל לעשות בכדי להביא את עצמי להתרגשות חיובית, להתלהבות, לשמחה, ליצירה, לחוויות הטומנות בחובן קשר ומשמעות". 16. נסו לבדוק גישות בטיפול עצמי כמו: יוגה, מדיטציה, תזונה, תנועה, תפילה וטיפול במגע. בדקו את הצורך בסיוע, הדרכה או הכוונה מקצועית. העדיפו לבחור כיוונים העוזרים לכם לחוש, כי אתם נלחמים להשגת איזון ובריאות ושתורמים לכם לתחושות מעורבות ושליטה. 17. אל תדאגו אם אינכם יכולים לשמור על "גישה חיובית" עשרים וארבע שעות ביממה. אין אלו סימני חולשה אלא עדות לכך שאנו בני אנוש, שיש להם דאגות ושמרגישים לעיתים בדידות, תסכול, חשש ועצב. * מתוך הספר: רפואה טבעית וסרטן שנכתב בידי ד"ר גדעון עירון.

 

[דגנילי]

מתישהו הרגשתי שנמאס להם ממני...

כשהייתי חולה, כל המשפחה הייתה לצידי, סבלו את הקושי שלי ושלהם. לא הייתי רגילה לתשומת לב מירבית כזאת מכולם.. במיוחד מהורי ואחותי הגדולה.. זה היה קצת משונה לי.. כי בדר"כ היחסים היו מעורערים (למרות היותי בת 15). ואז לאחר שנה וחצי שיצאתי מזה, הרגשתי איך הם בורחים ממני, לא רוצים לשמוע אותי לא מרגישה טוב, כי גמרנו, הבראת וזהו זה!! אבל אז התחלתי לסבול חזק מחרדות וזה לא עיניין אף אחד.. אחותי התחילה תהליכי גירושים וחזרה לגור בבית, והרגשתי שמנסים להעיף אותי מהם..שאין להם יותר סבלנות, "שנגמר להם ממני", שהם נתנו את כל מה שהיה להם.. ואפילו נתנו לאחותי את החדר שלי ועברתי לחיות בסלון ומשם לבית של סבתא שלי, והייתי הכי בודדה בעולם והכי לא מרגישה טוב בעולם.

 

[מיליתו]

הי דגנילי

חמודה שלי, המקרה שלך מיוחד. אני חושבת שברוב המשפחות זה לא ככה. יש הרבה מתח ותמיכה. בכל מקרה, אני לא חושבת שהמחלה שלך גרמה לבעיות, אולי היא רק היתה ביטוי לבעיות? אני מאמינה מאוד בהשפעה של מצב נפשי על הגוף, ועל מערכת החיסון שאחראית לחיסול תאים סרטניים בגוף (יש גם לא מעט עדויות מדעיות לכך). לשתיכן, תנהגו עם המשפחה בחמלה ובסלחנות, מה שהם לא יכולים להבין, אנחנו כן. יחס כזה למשפחה יוריד את המתח מהם, והכי חשוב - מכן. כך תוכלו להתחזק ולהבריא לחלוטין.

 

[הדרומית היחידה]

אולי יעזור לך לדעת

שאת לא היחידה שחשה כך אני בת 36 עם משפחה משלי התחושות והדינמיקה, מוכרים לי וגם חושבת, עוד שלושה חודשים אבל יודעת שאני אנצח ועל כך כל הזמן חושבת תתמקדי בזה ורק בזה בהצלחה