אולי זה עניין של סמנטיקה
נראה לי שיהיה יותר פשוט אם נדבר על גבולות (שכולנו מסכימים שהם חלק מחינוך). מי צריך לשים גבולות לילדים? רק ההורה הביולוגי? גם בן הזוג? מי קובע מי שם גבולות? ומי קובע את הגבול ומי רק מוציא אל הפועל?
כשיש הסכמה לגבי סגנון החינוך (שני בני הזוג חושבים שהיפה והחנוך זה NO NO) לגמרי בסדר שגם ההורה הביולוגי וגם בן/בת הזוג יעשו הכל, ובעולם מושלם ככה זה יעבוד. במציאות, כמו במציאות, יש פערים ושוני בגישות. יש הבדל בסיסי ומהותי בין איך מתייחסים רוב האנשים לילדיהם הביולוגיים לעומת היחס לילדים של בני/בנות זוגם. יש הבדל ביחס לילד שאינו שלך, כשאין לך ילדים משלך. בקיצור יש בלי סוף וריאציות. בנוסף צריך גם לזכור שבכל זוגיות יש קשר הדוק בין משחקי שליטה (הגדרה עדינה) לבין חינוך הילדים.
יש המון אפשרויות ולכל משפחה יש פתרון אחר. בהתחלת הקשר נתתי לבן זוגי הזדמנות ליצור קשר 'הורי' עם ילדי. לא יצאתי בהצהרות שרק אני אחנך וכו'. אני זוכרת שזוגי אמר שזה יקח זמן ושהוא לא יוכל לכפות על הילדים לכבד אותו, זה יצטרך לבוא מהם, זה נשמע חכם ובוגר ואני פשוט התמוגגתי.
ממש מעט זמן אחרי זה התחלפה המנגינה ושמעתי את אביו (של זוגי) מדבר מגרונו (עריץ, שתלטן, לא מכבד. חינך את ילדיו עם חגורה). במקביל ראיתי את הקשר שלו עם ילדיו והבנתי כמה דברים: זוגי לא מחנך את ילדיו: הוא חבר שלהם ומקסימום בייבי-סיטר. כשהוא גר בבית עם ילדים הוא מתנהג כלפיהם כמו שהתנהגו אליו וכמו שחינכו אותו. אין לו נסיון (עזב את הבית כשהילדים היו קטנים מאד ולא היה מעורב במיוחד).
בשלב זה ניסיתי לדבר, להסביר ולתת דוגמאות. זה לא עבד והתחלתי לשמוע כמה שאני ותרנית, מפנקת, לא שמה מספיק גבולות. פה כבר היה ברור שזה לא עניין של לחנך אלא לצפות שהילדים יתנהגו כמו שנוח לו: לא יעשו בלגאן בסלון, לא יפריעו לו לראות חדשות (ישמרו על שקט).
באופן תיאורטי הייתי מעדיפה שנהיה שותפים לגידול הילדים, במציאות זה לא בא בחשבון, ולכן אחרי לבטים החלטתי שאני מחנכת את הילדים שלי. אני לא מתערבת בחינוך ילדיו (נדמה לי שהוא שמח אם הייתי מנסה לפחות ולי יש לא מעט להגיד, בכל זאת: לידם אני שותקת).
סליחה שחזרתי לראות את זה כסוגיית גבולות, לדעתי זה מה שזה. את דעתך האישית את יכולה להביע, אבל אני לא רואה איך את יכולה לקבוע שאסור להם משהו שבעלך מרשה. כאמור, זה לא כ"כ פשוט כששני בני הזוג הורים ביולוגים, על אחת כמה וכמה כשלא.
דוגמא בנושא עישון: בעבר שנינו עישנו, אני הפסקתי והוא עבר לסיגרים (מעשן הרבה פחות). לגבי הילדים שלי הייתי מאד ברורה: לא מעשנים עד שאתם לא עצמאים כלכלית ואוי למי שיעשן כל עוד אני מפרנסת אותו. במקביל הפסקתי לעשן בעיקר כדי להראות להם כמה שזה חשוב. שניהם ד"א לא מעשנים כיום. הוא לעומת זאת, ממש עשה חגיגה מזה שהוא והבן שלו 'מעשנים ביחד' (הילד היה בן פחות מ-18: אמרתי חבר שלו??!?). אם הוא היה מתנהג כך עם הילדים שלי הייתי מוציאה עליו חוזה...
אז תקראי לזה דוגמא אישית? חינוך? גבולות?
אני מאמינה שלו היו לנו ילדים משותפים הוא לא היה מתנהג איתם כמו שהוא מתנהג עם הילדים שלו.
ללי
