החברה הכי טובה שלי בהריון

[שני10]

החברה הכי טובה שלי בהריון

החברה הכי טובה שלי בהריון
רק בשבוע שעבר היא הודתה בפני שתסתפק בשני ילדיה (המקסימים), ושאחרי שהצליחה להשיל את 16 הקילוגרמים שצברה במהלך השנים האחרונות, ממש לא בא לה על הריון נוסף! אבל מסתבר שפאנצרים קורים גם אצל אנשים בוגרים ורצינים (שסומכים יותר מידי על ימים בטוחים). זו חברת נפש באמת, שיודעת בדיוק מה אני עוברת, כולל כל האספקטים הנפשיים. אילו רק הייתי עכשיו בהריון האושר שלי היה מושלם. יש לנו ילדים בהפרש קטן, ובילינו יחד בכיף את חופשת הלידה, ובהחלט אשמח אם נחזור שוב על החוויה. אני מלאה ברגשות אשם על כך שאני לא באמת שמחה בשבילה כמו שהייתי רוצה, הכאב הקנאה והתסכול גרמו לי אתמול להיות עצבנית וכמובן להוציא הכל על הבעל (התומך) שלי ועל הילד שלא הבין מאיפה זה בא...

 

[אםל2]

כלכך מוכר.....

החברה הכי טובה שלי בהריון
רק בשבוע שעבר היא הודתה בפני שתסתפק בשני ילדיה (המקסימים), ושאחרי שהצליחה להשיל את 16 הקילוגרמים שצברה במהלך השנים האחרונות, ממש לא בא לה על הריון נוסף! אבל מסתבר שפאנצרים קורים גם אצל אנשים בוגרים ורצינים (שסומכים יותר מידי על ימים בטוחים). זו חברת נפש באמת, שיודעת בדיוק מה אני עוברת, כולל כל האספקטים הנפשיים. אילו רק הייתי עכשיו בהריון האושר שלי היה מושלם. יש לנו ילדים בהפרש קטן, ובילינו יחד בכיף את חופשת הלידה, ובהחלט אשמח אם נחזור שוב על החוויה. אני מלאה ברגשות אשם על כך שאני לא באמת שמחה בשבילה כמו שהייתי רוצה, הכאב הקנאה והתסכול גרמו לי אתמול להיות עצבנית וכמובן להוציא הכל על הבעל (התומך) שלי ועל הילד שלא הבין מאיפה זה בא...

כלכך מוכר.....
לכל החברות שלי וכמעט לכל מכרותי שפחות או יותר בגילי כבר ילדו את ילד שלישי. בכל פעם שחברה נוספת נכנסת להריון, למרות שאני שמחה בשבילה, יורדת עלי עננה, שנוספים אליה גם רגשות אשמה - איך אני לא מסוגלת לשמוח עבורה שמחה נטו ללא צביטות הקנאה האלה, ובכלל, איזו לגיטימציה יש לי להרגיש כך כשיש לי שני ילדים מקסימים בבית, וכו'. חברה שלי ילדה השבוע, וביום שילדה שבה אלי העננה האפרפרה ההיא.... בערב הלכתי לבקר אותה בבית היולדות, ראיתי את התינוקת המקסימה ואת האושר העילאי שהביאה, ולהפתעתי יצאתי משם מחוזקת יותר, עם כוחות ומוטיבציה להמשיך הלאה. ואגב, קראתן את הכתבה על סמדר שיר במוסף סופ"ש של ידיעות? מעבר לויכוח שהיא מעוררת אודות הלגיטימציה להמשיך בטיפולים למשך שנים למרות הפגיעה בגוף, בנפש, בזוגיות ובילדים שכבר יש, היא מעוררת אצלי, לפחות, גם הערכה מסויימת כלפי התשוקה הבלתי פוסקת שלה לעוד ילדים, לנכונות שלה לעבור שבעה מדורי גיהנום לשם כך, ובמיוחד נגע לליבי אימוץ הילד שאימו נפטרה. מה דעתכן?

 

[יעל של רעות]

ההרגשה כ"כ מוכרת....

כלכך מוכר.....
לכל החברות שלי וכמעט לכל מכרותי שפחות או יותר בגילי כבר ילדו את ילד שלישי. בכל פעם שחברה נוספת נכנסת להריון, למרות שאני שמחה בשבילה, יורדת עלי עננה, שנוספים אליה גם רגשות אשמה - איך אני לא מסוגלת לשמוח עבורה שמחה נטו ללא צביטות הקנאה האלה, ובכלל, איזו לגיטימציה יש לי להרגיש כך כשיש לי שני ילדים מקסימים בבית, וכו'. חברה שלי ילדה השבוע, וביום שילדה שבה אלי העננה האפרפרה ההיא.... בערב הלכתי לבקר אותה בבית היולדות, ראיתי את התינוקת המקסימה ואת האושר העילאי שהביאה, ולהפתעתי יצאתי משם מחוזקת יותר, עם כוחות ומוטיבציה להמשיך הלאה. ואגב, קראתן את הכתבה על סמדר שיר במוסף סופ"ש של ידיעות? מעבר לויכוח שהיא מעוררת אודות הלגיטימציה להמשיך בטיפולים למשך שנים למרות הפגיעה בגוף, בנפש, בזוגיות ובילדים שכבר יש, היא מעוררת אצלי, לפחות, גם הערכה מסויימת כלפי התשוקה הבלתי פוסקת שלה לעוד ילדים, לנכונות שלה לעבור שבעה מדורי גיהנום לשם כך, ובמיוחד נגע לליבי אימוץ הילד שאימו נפטרה. מה דעתכן?

ההרגשה כ"כ מוכרת....
כן, גם לי נצבט הלב כשזה קורה לחברה קרובה. עם שתיים מהן אף נותק הקשר בעקבות ההריון שלהן. לא יכולתי לשמוח עבורן כי קנאתי ולא יכולתי לזייף שמחה.

דווקא הכתבה על סמדר שיר הראתה לי פאן אחר של כל הטיפולים. זה נראה לי מהצד די אובססיבי כל ההתיחסות להשגת עוד הריון ממרומי ארבע בנותיה. זה לא שאין לה בכלל או שיש לה רק אחד או שניים, יש לה ארבע (!) והיא כמעט הרגה את עצמה והיתה מוכנה לשלם מחיר כבד בבריאותה הפיזית והנפשית, יחסיה עם בעלה, בנותיה, שלא לדבר על הכסף. זה בעיני קצת ללכת רחוק מידי. אני כולי תקוה לא ליפול בעצמי לאותה אובססיה בדרכי לילד שני.

 

[תמי של יעל ומיכל]

לגבי הכתבה על סמדר שיר

כלכך מוכר.....
לכל החברות שלי וכמעט לכל מכרותי שפחות או יותר בגילי כבר ילדו את ילד שלישי. בכל פעם שחברה נוספת נכנסת להריון, למרות שאני שמחה בשבילה, יורדת עלי עננה, שנוספים אליה גם רגשות אשמה - איך אני לא מסוגלת לשמוח עבורה שמחה נטו ללא צביטות הקנאה האלה, ובכלל, איזו לגיטימציה יש לי להרגיש כך כשיש לי שני ילדים מקסימים בבית, וכו'. חברה שלי ילדה השבוע, וביום שילדה שבה אלי העננה האפרפרה ההיא.... בערב הלכתי לבקר אותה בבית היולדות, ראיתי את התינוקת המקסימה ואת האושר העילאי שהביאה, ולהפתעתי יצאתי משם מחוזקת יותר, עם כוחות ומוטיבציה להמשיך הלאה. ואגב, קראתן את הכתבה על סמדר שיר במוסף סופ"ש של ידיעות? מעבר לויכוח שהיא מעוררת אודות הלגיטימציה להמשיך בטיפולים למשך שנים למרות הפגיעה בגוף, בנפש, בזוגיות ובילדים שכבר יש, היא מעוררת אצלי, לפחות, גם הערכה מסויימת כלפי התשוקה הבלתי פוסקת שלה לעוד ילדים, לנכונות שלה לעבור שבעה מדורי גיהנום לשם כך, ובמיוחד נגע לליבי אימוץ הילד שאימו נפטרה. מה דעתכן?

לגבי הכתבה על סמדר שיר
גם אני קראתי, ולמרות שאני מעריכה מאוד את הרצון שלה לעוד ילד, אני חושבת (בלי לשפוט אותה כמובן,כי היא עשתה מה שטוב לה) שהיא קצת הגזימה ואבדה את הפרופורציות. אני לא בעד להמשיך ולנסות על חשבון הבריאות, סיכון החיים ועל חשבון שאר הילדים. אבל שוב, כל אחד וההחלטה שלו, ומה שמתאים לו.

 

[מאיו]

ולי אין את הלוקסוס הזה...

החברה הכי טובה שלי בהריון
רק בשבוע שעבר היא הודתה בפני שתסתפק בשני ילדיה (המקסימים), ושאחרי שהצליחה להשיל את 16 הקילוגרמים שצברה במהלך השנים האחרונות, ממש לא בא לה על הריון נוסף! אבל מסתבר שפאנצרים קורים גם אצל אנשים בוגרים ורצינים (שסומכים יותר מידי על ימים בטוחים). זו חברת נפש באמת, שיודעת בדיוק מה אני עוברת, כולל כל האספקטים הנפשיים. אילו רק הייתי עכשיו בהריון האושר שלי היה מושלם. יש לנו ילדים בהפרש קטן, ובילינו יחד בכיף את חופשת הלידה, ובהחלט אשמח אם נחזור שוב על החוויה. אני מלאה ברגשות אשם על כך שאני לא באמת שמחה בשבילה כמו שהייתי רוצה, הכאב הקנאה והתסכול גרמו לי אתמול להיות עצבנית וכמובן להוציא הכל על הבעל (התומך) שלי ועל הילד שלא הבין מאיפה זה בא...

ולי אין את הלוקסוס הזה...
אחותי בהריון, כך שאני לא יכולה להרשות לעצמי להיכנס לרגשות. מצד שני, יש לנו שכנה, חברה לעבודה וחברה שלנו ששלושתן צריכות ללדת השבוע... ושם אני יכולה להרגיש בכנות ולהביע רגשות