``החברה`` שלי
כל כך הרבה זמן אני איתה, 16 עשרה שנה... 16 שנה של חברות מוזרה, מסוכנת. כשהיינו תינוקות, היא הייתה שובבה, כשהיינו ילדות היא הייתה נזק קטנה, כשהתקרבנו לבגרות היא הייתה ילדה רעה, אחרי זה כבר התחלנו להתבגר, היא נהפכה למסוכנת, עכשיו, היא כבר שרלילה מסוממת. כל כך הרבה שנים של חברות, מאז שאני זוכרת את עצמי, היינו יחד, תמיד רצו להפריד אותנו, כשאימא שלי ושלה שמו אותנו אצל אותו הבייביסיטר בגיל חודשיים, היינו כל כך חמודות ותמימות, בסך הכל שתי תינוקות חמודות, נולדו בחודש הפרש, שכנות, כמה מתאים שיהיו חברות! כמה נוח! אבל מי ידע שזה מה שיתפתח מזה, הילדה הטובה והרעה, החתול והעכבר, כיפה אדומה והזאב, ממש כך. אפילו ההורים שלה רצו להרחיק אותה ממני, שלא ``תקלקל`` אותי, בסוף התיאשו ``זה יעבור עם הגיל``... כמה קל להטיל את האשמה על העתיד, להטיל ספק, לא ליטול אחריות על מה שמעדיפים שלא יקרה... אז אכלתי אותה, נכון, אז היא הרסה לי את החיים? אולי, הפעם, היופי והאופי לא יעזרו לי, אז מה.. אז החברה הכי טובה שלי ניסתה להתאבד... אז מה אם רציתי לעזור לה.. אז מה אם לא נשארו לי חברות בגללה... אז מה אם חושבים עכשיו שגם אני מסוממת, בגלל השטויות שהיא עושה. אז מה? אז עכשיו אימא ואבא וההורים והחברות.. מה נשאר מהם אחרי שהיא עברה ורמסה אותם, בלי כוונה אפילו? לא הרבה, האמון, הנאמנות, החברות, הביטחון שרכשתי מהאנשים, בשנים של מאמץ, של עבודה שלזכות באנשים שרציתי, הרוב כבר אבוד. אז מה אם היא משתקמת עכשיו בפנימיה, כל כך רחוקה ממני, כל כך רוצה שלא לראות אותה יותר לעולם, את החברה שלי, וכל כך רוצה לראות אותה שוב, שתחזור, החברה שלי. אז מה אם נהרסו לי החיים בגללה, והיא התחילה את הכל מההתחלה והשאירה אותי לאסוף את הרסיסים של החיים שלי. אז מה?
כל כך הרבה זמן אני איתה, 16 עשרה שנה... 16 שנה של חברות מוזרה, מסוכנת. כשהיינו תינוקות, היא הייתה שובבה, כשהיינו ילדות היא הייתה נזק קטנה, כשהתקרבנו לבגרות היא הייתה ילדה רעה, אחרי זה כבר התחלנו להתבגר, היא נהפכה למסוכנת, עכשיו, היא כבר שרלילה מסוממת. כל כך הרבה שנים של חברות, מאז שאני זוכרת את עצמי, היינו יחד, תמיד רצו להפריד אותנו, כשאימא שלי ושלה שמו אותנו אצל אותו הבייביסיטר בגיל חודשיים, היינו כל כך חמודות ותמימות, בסך הכל שתי תינוקות חמודות, נולדו בחודש הפרש, שכנות, כמה מתאים שיהיו חברות! כמה נוח! אבל מי ידע שזה מה שיתפתח מזה, הילדה הטובה והרעה, החתול והעכבר, כיפה אדומה והזאב, ממש כך. אפילו ההורים שלה רצו להרחיק אותה ממני, שלא ``תקלקל`` אותי, בסוף התיאשו ``זה יעבור עם הגיל``... כמה קל להטיל את האשמה על העתיד, להטיל ספק, לא ליטול אחריות על מה שמעדיפים שלא יקרה... אז אכלתי אותה, נכון, אז היא הרסה לי את החיים? אולי, הפעם, היופי והאופי לא יעזרו לי, אז מה.. אז החברה הכי טובה שלי ניסתה להתאבד... אז מה אם רציתי לעזור לה.. אז מה אם לא נשארו לי חברות בגללה... אז מה אם חושבים עכשיו שגם אני מסוממת, בגלל השטויות שהיא עושה. אז מה? אז עכשיו אימא ואבא וההורים והחברות.. מה נשאר מהם אחרי שהיא עברה ורמסה אותם, בלי כוונה אפילו? לא הרבה, האמון, הנאמנות, החברות, הביטחון שרכשתי מהאנשים, בשנים של מאמץ, של עבודה שלזכות באנשים שרציתי, הרוב כבר אבוד. אז מה אם היא משתקמת עכשיו בפנימיה, כל כך רחוקה ממני, כל כך רוצה שלא לראות אותה יותר לעולם, את החברה שלי, וכל כך רוצה לראות אותה שוב, שתחזור, החברה שלי. אז מה אם נהרסו לי החיים בגללה, והיא התחילה את הכל מההתחלה והשאירה אותי לאסוף את הרסיסים של החיים שלי. אז מה?