החג ואני

[דנה אז]

החג ואני

מאז שהכל קרה, בכל חג אנחנו במשפחה מקפידים על כל הנדרש לטובת החג, במקרה של ראש השנה:מתנות למשפחה, ניקוי הבית, עוגת דבש, בגדים חדשים, פרחים על השולחן. לפני כניסת החג כמו בכל חג לקחתי את הזר השני שקנינו וירדתי לקבר, ניקיתי, סידרתי, הדלקתי נר.
בקיצור כל הנדרש... רק אווירת החג אינה בליבי. חסרונו של בני מלווה אותי ביתר שאת, כשכל המשפחה יושבת לשולחן והוא איננו. מתגעגעת אליו, ובוכה את חסרונו. מצטרפת להמולת החג, בצד החיצוני כאילו הכל בסדר, כאילו החיים חזרו למסלולם. אבל רק ב"כאילו"...הוא עמי בכל שלב, ואני מתגעגעת ואני כואבת.
בלב אין חג ואין שמחה, רק געגוע וחסרונו החונקים את הגרון.

 

[חיה ברזלי]

כואב ודואב

ממי בכל משפחה שכולה יש את המסיכה הזו על הפנים אך אין לנו ברירה יש לשים לב גם לילדים שנותרו לנו ולתת להם הרגשה של חג אני יודעת שקשה גם אני בקלחת הזו אך זה מה שקרה לנו ואין להשיב אלינו את המתים רק לשמור על החיים שנשארו לנו שגם הם עצמם כןאבים את היקר שלהם שהלך מאחלת לך אני ימים יותר קלים ממני חיה אמא של יוגבי זל

 

[דנה אז]

תודה חיה

מרגיע מעט לדעת שגם אחרים מרגישים כך, גם אם לא מנחם. לפעמים מרגישה שאני משתגעת, תחושת הריקנות והבדידות קשות מנשוא יותר כשכולם סביב שמחים. אני יודעת שאנחנו בעלי והילדה מאוד מתקשים בחגים. לגבי המשפחה המורחבת לעיתים קרובות נראה שלא מבינים אותנו. ברור שכל המאמץ והמסיכה הם בשביל האהובים שאתנו, ובשביל לנסות לשקם, אולי החיוך יעמיק ולא יהיה רק על הפנים. ובנתיים תוהה עד מתי הכאב והגעגוע? האם גם במקרה הזה הזמן נותן מעט מרפא או מקל? או האם זה מחריף וכואב עם השנים?