החג שאני הכי שונאת זה פסח, אבל ../images/Emo5.gif
גם פורים לא משהו. אוף....איזו משביתת שמחה אני.... בכל מקרה, קראתי את מה שכתבה נני (שלום לך וברוכה הבאה!), ונזכרתי במשהו שכבר מזמן לא חשבתי עליו. משהו שמסביר לי למה אני אף פעם לא מתלהבת מחגים. הייתי ילדה קטנה ואנרגטית. כן, גם אני רציתי שיקראו לי ענת או טלי (השם האמיתי שלי הוא לא שירי, אלא משהו יותר כבד ומיושן... פשוט קשה לי לחשוף את עצמי....). וכן, גם אני רציתי הורים צברים גאים. אבל ההורים שלי היו תמיד כבדים ומדוכדכים, בבגדים הכהים שלהם שעמדו בניגוד זועק לכל ההורים האחרים, שבעיניים שלי נראו כ"כ צעירים ושמחים. בכל מקרה, אני זוכרת שאף פעם לא ביליתי עם המשפחה שלי בפורים או בכל חג אחר. אמא שלי תמיד היתה עצובה ומתוחה מדי בשביל זה. זה הוציא אותה מאפוס, וגם אותי. כל פעם שהתקרב פורים, היא היתה נכנסת למתח נורא שאני אבקש ממנה לחפש אותי או משהו. במשך שנים היתה לי את אותה תחפושת (שמלה אדומה מבהיקה, כובע רשת שחור), ובתמונות רואים איך אני "גדלה" בתוכה שנה אחרי שנה. היא דווקא רצתה נורא שאהנה ואעשה חיים, את זה אפשר להגיד לזכותה עד היום, אבל פשוט לא ידעתי איך לעשות את זה. אני לא חושבת שאי פעם התחפשתי באמת למשהו שרציתי. תחפושת מושקעת כזאת, ומיוחדת. תחפושת שכולם מסתכלים עליה ומתפעלים. תחפושת שזוכה בפרס בתחרות תחפושות......פתאום זה עצוב לי, הדבר הזה. איך תמיד הרגשתי בצד....כאילו העלבון הילדותי הזה, מאז, ממשיך לדגור בי עד היום. האם אפשר להתחפש גם כשגדולים? אולי בשנה הבאה אני אתחפש??? אעשה לי ילדות שנייה כזו, טובה יותר. ותודה לשוש בת יוסף שעזרה לי לצאת מהחפירות של עצמי, ולהפסיק רק לקרוא את מה שכותבים אחרים. אני.
גם פורים לא משהו. אוף....איזו משביתת שמחה אני.... בכל מקרה, קראתי את מה שכתבה נני (שלום לך וברוכה הבאה!), ונזכרתי במשהו שכבר מזמן לא חשבתי עליו. משהו שמסביר לי למה אני אף פעם לא מתלהבת מחגים. הייתי ילדה קטנה ואנרגטית. כן, גם אני רציתי שיקראו לי ענת או טלי (השם האמיתי שלי הוא לא שירי, אלא משהו יותר כבד ומיושן... פשוט קשה לי לחשוף את עצמי....). וכן, גם אני רציתי הורים צברים גאים. אבל ההורים שלי היו תמיד כבדים ומדוכדכים, בבגדים הכהים שלהם שעמדו בניגוד זועק לכל ההורים האחרים, שבעיניים שלי נראו כ"כ צעירים ושמחים. בכל מקרה, אני זוכרת שאף פעם לא ביליתי עם המשפחה שלי בפורים או בכל חג אחר. אמא שלי תמיד היתה עצובה ומתוחה מדי בשביל זה. זה הוציא אותה מאפוס, וגם אותי. כל פעם שהתקרב פורים, היא היתה נכנסת למתח נורא שאני אבקש ממנה לחפש אותי או משהו. במשך שנים היתה לי את אותה תחפושת (שמלה אדומה מבהיקה, כובע רשת שחור), ובתמונות רואים איך אני "גדלה" בתוכה שנה אחרי שנה. היא דווקא רצתה נורא שאהנה ואעשה חיים, את זה אפשר להגיד לזכותה עד היום, אבל פשוט לא ידעתי איך לעשות את זה. אני לא חושבת שאי פעם התחפשתי באמת למשהו שרציתי. תחפושת מושקעת כזאת, ומיוחדת. תחפושת שכולם מסתכלים עליה ומתפעלים. תחפושת שזוכה בפרס בתחרות תחפושות......פתאום זה עצוב לי, הדבר הזה. איך תמיד הרגשתי בצד....כאילו העלבון הילדותי הזה, מאז, ממשיך לדגור בי עד היום. האם אפשר להתחפש גם כשגדולים? אולי בשנה הבאה אני אתחפש??? אעשה לי ילדות שנייה כזו, טובה יותר. ותודה לשוש בת יוסף שעזרה לי לצאת מהחפירות של עצמי, ולהפסיק רק לקרוא את מה שכותבים אחרים. אני.
מיכל.
