החדווה שבארוחת הערב המשפחתית

תיקי א

New member
החדווה שבארוחת הערב המשפחתית

לכבוד הקיץ שהגיע החלטנו לפצוח במנהג שמשום מה עד כה לא עלה בידנו לישמו. ארוחת ערב משפחתית אבא, אמא ושני ילדים. מזה כמה חודשים שאנחנו מסבים יחדיו לשולחן, בסביבות השעה 19:30 בערב. בערך בשעה 19:35, בן השש מסיים את ארוחתו ומיד מזנק לעיסוקיו, תוך מלמול "אני קם" חפוז, הוא מפנה את צלחתו לכיור ונעלם. בהתחלה ביקשנו/חייבנו/התחננו שישב עימנו ויחלוק את חוויות יומו, "איך עבר עליך היום, יקירי ?", נו כמו שארוחת ערב משפחתית צריכה להראות... אבל נאדה, המחשב/קלפי יו-גי-הו (טלוויזיה אסרנו) קוראים לו. בפעמים שהתעקשנו הוא ישב עם פרצוף חמוץ ומשועמם והתעניין כל שתי דקות אם הוא יכול כבר להשתחרר. אז אנחנו כבר לא מתעקשים, אבל מאוד לא מרוצים. נראה לי שישיבה סביב שולחן האוכל, גם לאחר שסיימת לאכול, אמורה להיות חלק ממכלול שלם של נימוסי שולחן והתנהגות שלוקים אצלו בחסר. האבסורד הוא שגם בארוחות אצל חברים, או כשאוכלים איתנו חברים שלו, הוא מסיים לאכול ראשון וטס מהשולחן. נראה לכם ששווה להתעקש על הסוגיה ? כי יש לי מחשבות של חינוך רבתי מחדש.
 

פלגיה

New member
מאוד קשה בגיל 6 לשבת הרבה זמן

בוודאי שמעדיפים לשחק ולקפוץ. נסי בהדרגה להאריך את זמן הישיבה שלו. אני מציעה "פרס". מי שנשאר אחרון בוחר את המנה לקינוח. אצלנו זה עובד. היא אמנם כבר בת שבע וחצי, אבל הרבה פעמים נשארת יותר זמן מהאחים הגדולים. גם אם הוא יורד מהשולחן - אתם תמשיכו לשבת, בשיחה נעימה ואווירה נחמדה, עד שתסיימו. אם הוא רוצה משהו אחר בזמן הזה, תגידו לו "אחרי האוכל". אם יהיה עניין ליד השולחן, ושיעמום מחוץ לו - הוא יישאר יותר ויותר.
 

Kalla

New member
אני חושבת שכדאי להבחין בין הדברים.

אני לא אוהבת ולא מנהיגה בבית ארוחות משפחתיות כעניין שבשגרה. אני נהנית לאכול לבד (עם בעלי בלבד זה כמו לבד), בשקט, מול ספר או מחשב או טלוויזיה, בלי שיבקשו ממני כל רגע תוספת, או יגידו לי שלא רוצים לאכול דבר כזה או אחר, או ישתעממו לידי כי כבר סיימו לאכול אך חייבים לחכות לכולם. מצד שני, ארוחות בפורום משפחתי מורחב (וגם לא רק משפחתי), לרגל אירוע מסוים, מהנות (בזכות היותן עניין שאינו בשגרה) ואף נחוצות מדי פעם כי הן עונות על הצרכים החברתיים שלנו. אצלנו מגיל מאוד מוקדם מתחילים להיות מודעים להבדל שבין סוגי הארוחות האלה. בבית, ביומיום, הדבר היחיד שאני מתעקשת עליו הוא שישבו בצורה מסודרת ליד שולחן שהוקצה לצורך כך ושלא יסתובבו עד שהם אישית סיימו לאכול. הילדים, שבבית אין לי בעיה שאפילו יאכלו מול הטלוויזיה, או בזמנים שונים אם הם לא רעבים ביחד, מבינים היטב (החל מגיל מסוים כי אני לא בעד לכפות את זה על ילדים ממש קטנים, שעוד לא מבינים מה מתרחש) שבאירוע מורחב עליהם לשבת ליד השולחן עם כולם לפחות חלק מהזמן, והזמן הזה הולך ומתארך עם הגיל. אני גם אף פעם לא אתעקש שאפילו הילדים הגדולים ישבו לשולחן במקרה כזה כל עוד המבוגרים יושבים. עבור המבוגרים הישיבה המשותפת סביב השולחן נמשכת מעבר לארוחה והיא בעצם צורה של בילוי זמן. הילדים, לעומת זאת, לאחר שסיימו לאכול וכיבדו את כולם בנוכחותם ליד השולחן במשך פרק זמן סביר, יכולים לבלות את זמנם בשארית ההזמן בצורה העדיפה עליהם. למה שיסבלו וישתעממו?
 

תיקי א

New member
אבל לסיים ארוחה בחמש דקות ?

אני לא מבקשת שישב עימנו לאחרוחה צרפתית בת חמש מנות. לדחוס את האוכל כמה שיותר מהר כי יש עיסוקים נורא חשובים, לא נראה לך משהו ששווה "חינוך" ? בכל זאת הילד בן שש וניתן לצפות ממנו לשבת רבע שעה, לא ?
 

פלגיה

New member
יש ילדים שאוכלים מהר

וחמש דקות מספיקות להם. כדאי להסביר למה בריא יות רלאכול לאט, ולנסות להרחיב את הזמן בהדרגה (אולי תספרו 10 לעיסות לפני כל בליעה?) לקטנה שלי זה לא מספיק, ואז בצהרון היא בבעייה כי כולם מסיימים ויורדים לשחק ורק היא עוד רעבה, אבל גם רוצה לשחק, אז היא נקרעת.
 

תיקי א

New member
אם אני מבינה נכון, אז גם את וגם

קאלה, לא חושבות שצריך להתעקש על חובת הנוכחות, אלא רק להשגיח שיאכל במתינות. אני מצידי חושבת שלא קורה אסון אם יושבים קצת ליד השולחן עם ההורים, לפסק זמן יזום. וזה לא שאני סבורה שארוחה משפחתית היא ערך עליון, (התחלנו עם המנהג רק משום הצורך שלי ושל בנזוגי במזון לפני תשע וחצי- עשר בערב). טוב לשמוע עוד דעות, זה מוציא קצת מהאמביציה שנכנסתי אליה
.
 

פלגיה

New member
תראי - יש אצלנו ארוחות משפחתיות

אבל לא כל ערב, אלא רק אחת לשבוע - בסעודות השבת. ואז אני מקפידה: 1. להיות נוכחים ולשבת ליד השולחן 2. להיות לבושים כראוי (לא מוכנה שיהיו עם פיג'מות) 3. לאכול לפחות מנה אחת 4. לא לקרוא ספרים או להתעסק בעיסוק אחר 5. לסיים את הארוחה - לברך ברכת המזון ולסייע בפינוי. אבל ברור לי שאחרי מספר דקות כבר אין מוטיבציה לשבת ליד השולחן. מי שסיים - יורד. אני ובעלי ממשיכים לשבת עד שנרגיש שאנחנו סיימנו. גם כאשר אנחנו מארחים משפחה נוספת, זה ברור שהילדים יורדים באיזה שהוא שלב, ואז נשאר זמן לדיבור "מבוגרית" למי שרוצה. (ובגיל 12 ומעלה הם רוצים - זה מחמיא להם)
 

Kalla

New member
זה בהחלט לא אסון!

פשוט אני מתייחסת לאוכל כמשהו שנהנים ממנו, ולכן מעדיפה לעשות אותו בצורה שתגרום לי אישית ולסובבים אותי מקסימום הנאה ומינימום טרחה. אם במשפחה מסוימת נהנים יותר מארוחה משותפת - הרי זה מבורך. אצלנו זה לא מסתדר כך, ולכן עדיף לי לעשות זאת אחרת.
 

Kalla

New member
לדחוס את האוכל זה משהו אחר.

זה כבר עניין של בריאות ואסתטיקה. כשכתבתי שאני מתעקשת שילדיי יאכלו ליד שולחן ובצורה מסודרת, בדיוק לזה התכוונתי. אני מלמדת אותם לא לאכול ב"ברבריות", לא למהר מדי, לא לדחוף חתיכות מזון גדולות מדי לפה ו/או לבלוע בלי ללעוס, משתדלת ללמד אותם להשתמש נכון בסכו"ם וכו'. אני לא מודדת להם זמן, אלא מסתכלת על אופן האכילה שלהם ומלמדת ומתקנת אותם בהדרגה במידת הצורך. והרבה יותר קל לי לעשות זאת כשאני לא אוכלת באותו זמן בעצמי. אם הייתי צריכה לעשות זאת במהלך ארוחה משותפת, זה היה מוציא אותי מדעתי והורס לי את התיאבון.
 

Kalla

New member
מה שאני רוצה להגיד

שיש הבדל בין חינוך לנימוסי שולחן במהלך הארוחה לבין התעקשות על ארוחה משותפת או על ישיבה ליד השולחן עד שכולם מסיימים לאכול. אני מאמינה שכהילדים יגדלו וישבו במסעדה עם החבר/חברה שלהם, הם לא יקומו וילכו באמצע
.
 

יסמין@

New member
Kalla מסכימה באופן חלקי

מסכימה מאוד שאוכל צריך להיות תענוג ועניין של בחירה אישית. ולכן גם אצלנו אין מנהג של ארוחה משפחתית, חוץ מבחגים ובימי הולדת של בני המשפחה, שאז מתכנסים עם המשפחה המורחבת ואוכלים ביחד. אבל בניגוד לך אני לא מקפידה על המיקום של האוכל. בתי יכולה לאכול איפה שמתחשק לה,באיזה חדר שהיא רוצה ולא חייבת לאכול דווקא ליד שולחן זה או אחר. ובקשר ל"בצורה מסודרת" - אני לא מסתכלת על זמנים וכו'. היא יכולה לאכול, להפסיק ואחר להמשיך לאכול. אני לא מתערבת בקצב האכילה שלה בשום דרך.
 

יסמין@

New member
קודם כל

היא לא כל כך מלכלכת. לימדתי אותה שאם היא לא אוכלת ליד השולחן היא צריכה לשים מגש מתחת לצלחת. ואם קצת מתלכלך היא מנקה. ולפעמים אני מנקה. מכל מקום, זו בחירה שלי ולכל בחירה יש מחיר כלשהו וכל אחת צריכה להחליט איזה מחיר עדיף לה לשלם.
 

Kalla

New member
אני חושבת שלא להסתובב עם האוכל

בכל מקום זו התחשבות מינימלית באלה ששומרים על סדר וניקיון בבית ומינמום של התנהגות תרבותית. לך יש רק ילדה אחת, אך תארי לך איך זה עם 4, שכל אחד מסתובב ומלכלך במקום אחר. הילדים שלי לא אוכלים רק ליד השולחן במטבח, כפי שאמרתי. הם אוכלים גם ליד השולחן הקטן בסלון במקרים שהם צופים בטלוויזיה בזמן האוכל, אך אין מצב שהם יסתובבו עם הצלחת או עם חתיכות אוכל ביד בכל הבית וילכלכו בלי שום גבולות. כמו הכן, חשוב לי שישבו בזמן האוכל, ושילמדו בהדרגה את נימוסי השולחן כי זה חלק מהיותם בני תרבות בחברה שלנו. אני גם מצפה שילד החל גיל מסוים ידע אם הוא רעב ועד כמה, ויבקש מנה בגודל שיוכל לסיים אותה. אין שום סיבה שילד ייקח יותר אוכל ממה שהוא רוצה או מסוגל לאכול. אני גם לא מודדת זמנים או מתערבת בקצב האכילה (ואפילו מעודדת לאכול לאט וברוגע), כל עוד תהליך האכילה מתבצע בפועל. זה עניין של מתן כבוד מינימלי כלפי מי שטורח ומכין את האוכל ומגיש אותו. לא מקובל עליי, למשל, שאחמם מרק לבקשת הילדים, ושהם ישאירו אותו לעמוד ולהתקרר כי לפתע לא בוער להם לאכול, ואז, כעבור שעה, יבקשו שאחמם אותו שוב וחוזר חלילה. או שיבקשו שאחתוך להם תפוח והם יניחו לו לעמוד ולהשחיר, וכו'. אני לא מכריחה אף אחד לאכול, ומי שלא רעב, שלא יטריח אותי בהכנת אוכל שאותו אחר כך לא יאכל.
 

יסמין@

New member
טוב, ברור

שיש הבדל בין ילדה אחת לבין 4 ילדים
בקיצור, כמו בעוד מקרים ונושאים ותחומים, אין דבר אחד שמתאים לכולם/ן, וכל אחת צריכה לבחור בנושאים שונים לפי המצב המשפחתי שלה, אופיה, ערכיה וכו'.
 

יסמין@

New member
ואגב, משום שאני באמת

מאמינה שהכל אינדיבידואלי וסובייקטיבי ושאין אמת אחת ושיטה חינוכית אחת שטובה לכל האימהות ולכל הילדים ולכל המשפחות, לא נעמדתי על ארגז והטפתי משנה חינוכית לאומה
אלא בסך הכל סיפרתי איך נהוג אצלי בבית.
 

Kalla

New member
אני יוצאת מתוך נקודת הנחה

שלכולנו ברור שכל אחד כותב כאן על הדרך החינוכית האישית שלו ועל הרציונל שעומד מאחוריה בלבד, ואין בדברים שהוא כותב על עצמו ועל משפחתו ניסיון לחנך משפחות אחרות או למתוח עליהן ביקורת.
 

יסמין@

New member
מסכימה ../images/Emo45.gif אבל לפעמים

יש צורך לומר את המובן מאליו מסיבות שונות.
 

לאה_מ

New member
מה שאנחנו עושים

אצלנו דוקא יש ארוחות ערב משפחתיות כדבר שבשגרה, אם כי, כמו ברוב הדברים שבשגרה, אנחנו מרבים לחרוג ממנה
בקיץ אנחנו הרבה פעמים אוכלים ארוחת ערב על הגג בתור פיקניק (לפעמים ליד שולחן, לפעמים - בעיקר אם זה רק אני והילדים - על שמיכה שפרושה על הרצפה) - לילדים יש הרבה יותר סבלנות בארוחות האלה
כשילדים מבקשים לקום מהשולחן מהר, זו בדרך כלל אינדיקציה שמשעמם להם. אולי נושאי השיחה לא מעניינים אותם. זה בסדר גמור - הם לא חייבים לשבת בנימוס ולהאזין לדיון שלי ושל בן זוגי על העבודה החדשה שלו, אם זה לא מעניין אותם. על פי רוב אם יש שיחה שהם שותפים לה - הם לא קמים גם כשסיימו לאכול.
 

תּמר

New member
אצלינו מתקיימות ארוחות כאלו

פעם בשבוע - סעודות שבת. אנחנו מאפשרים לילדים לשבת איתנו, אבל לא מכריחים ולא מעקמים את הפרצוף כשהם הולכים לעיסוקיהם. כנראה קשה להם לשבת הרבה זמן ולהקשיב לשיחות שלא מעניינות אותם. אנחנו כמובן משוחחים גם איתם, ושומעים מה למדו אודות פרשת השבוע, אבל אם אח"כ בא להם לשחק - הם יכולים. כרגע הגדול בן שמונה. אולי כשיגדלו נדרוש מהם לשבת יותר זמן, ואולי זה יבוא מעצמו והם יהנו מזה כמו שאנחנו נהנים מזה.
 
למעלה