החדווה שבארוחת הערב המשפחתית
לכבוד הקיץ שהגיע החלטנו לפצוח במנהג שמשום מה עד כה לא עלה בידנו לישמו. ארוחת ערב משפחתית אבא, אמא ושני ילדים. מזה כמה חודשים שאנחנו מסבים יחדיו לשולחן, בסביבות השעה 19:30 בערב. בערך בשעה 19:35, בן השש מסיים את ארוחתו ומיד מזנק לעיסוקיו, תוך מלמול "אני קם" חפוז, הוא מפנה את צלחתו לכיור ונעלם. בהתחלה ביקשנו/חייבנו/התחננו שישב עימנו ויחלוק את חוויות יומו, "איך עבר עליך היום, יקירי ?", נו כמו שארוחת ערב משפחתית צריכה להראות... אבל נאדה, המחשב/קלפי יו-גי-הו (טלוויזיה אסרנו) קוראים לו. בפעמים שהתעקשנו הוא ישב עם פרצוף חמוץ ומשועמם והתעניין כל שתי דקות אם הוא יכול כבר להשתחרר. אז אנחנו כבר לא מתעקשים, אבל מאוד לא מרוצים. נראה לי שישיבה סביב שולחן האוכל, גם לאחר שסיימת לאכול, אמורה להיות חלק ממכלול שלם של נימוסי שולחן והתנהגות שלוקים אצלו בחסר. האבסורד הוא שגם בארוחות אצל חברים, או כשאוכלים איתנו חברים שלו, הוא מסיים לאכול ראשון וטס מהשולחן. נראה לכם ששווה להתעקש על הסוגיה ? כי יש לי מחשבות של חינוך רבתי מחדש.
לכבוד הקיץ שהגיע החלטנו לפצוח במנהג שמשום מה עד כה לא עלה בידנו לישמו. ארוחת ערב משפחתית אבא, אמא ושני ילדים. מזה כמה חודשים שאנחנו מסבים יחדיו לשולחן, בסביבות השעה 19:30 בערב. בערך בשעה 19:35, בן השש מסיים את ארוחתו ומיד מזנק לעיסוקיו, תוך מלמול "אני קם" חפוז, הוא מפנה את צלחתו לכיור ונעלם. בהתחלה ביקשנו/חייבנו/התחננו שישב עימנו ויחלוק את חוויות יומו, "איך עבר עליך היום, יקירי ?", נו כמו שארוחת ערב משפחתית צריכה להראות... אבל נאדה, המחשב/קלפי יו-גי-הו (טלוויזיה אסרנו) קוראים לו. בפעמים שהתעקשנו הוא ישב עם פרצוף חמוץ ומשועמם והתעניין כל שתי דקות אם הוא יכול כבר להשתחרר. אז אנחנו כבר לא מתעקשים, אבל מאוד לא מרוצים. נראה לי שישיבה סביב שולחן האוכל, גם לאחר שסיימת לאכול, אמורה להיות חלק ממכלול שלם של נימוסי שולחן והתנהגות שלוקים אצלו בחסר. האבסורד הוא שגם בארוחות אצל חברים, או כשאוכלים איתנו חברים שלו, הוא מסיים לאכול ראשון וטס מהשולחן. נראה לכם ששווה להתעקש על הסוגיה ? כי יש לי מחשבות של חינוך רבתי מחדש.