אני דוקא כן בעד להתעקש
אבל אולי לא על בסיס יומיומי. אנחנו כן אוכלים באופן די חגיגי ביום שישי (למרות שאנחנו חילונים גמורים) וגם במשך השבת. באמצע השבוע, אני מושיבה את הילדים ביחד ולפעמים אוכלת לידם, לפעמים מגישה להם. אבא מגיע מאוחר ונכנס בדרך כלל באמצע. אני לא מכריחה בכח. אני אומרת בדיוק את מה שכתבת כאן: זה חלק שלם מרצון טוב כלפי המשפחה, לא רק להשמיע את שלך אלא גם לשמוע. אנחנו משתפים ומקשיבים, והיום הם מחכים ומעונינים לשתף. בכל מקרה, בזמן ארוחת הערב אנחנו לא מרשים טלויזיה וגם אוספים קודם את המשחקים, אז די משעמם למי שקם. גם אצלנו, מי שנשאר ליד השולחן מקבל את הקינוח. מי שקם מהשולחן, מודיע שהוא סיים, וגם אומר תודה (נהוג במשפחת בעלי, והתקבל אצלנו), ואם זה לפני הקינוח לא נרשה שיחזרו לשולחן. לרוב הם יושבים ונהנים אחד בחברת השני, כלומר רבים כל הדרך ומתווכחים על מי יכול לעשות צורות במלפפון וכו'. אני חושבת שזה דוקא חמוד. אם אחד מהם מבקש באופן יוצא דופן לקום קודם, אני לא מסרבת כי זה היוצא מן הכלל. הרבה פעמים הם נשארים לשבת איתנו כי אנחנו מתכננים תוכניות למחר וכו', וזה מענין אותם.
