החולם בהקיץ - ללא רחמים
מזמן לא המלצתי על אלבום מיוזמתי אבל כאן מדובר בדיני נפשות. זהו אלבום שלא ידבר לרבים, אבל אלה שבנויים לקשר מהסוג המיוחד הזה, פשוט חייבים אותו לעצמם. כי כמו שאמרתי, עבורם זה דיני נפשות
Vini Reilly מוכר יותר בשם האמן שלו, The Durutti Column. ריילי הוא אחד מאותם גיטריסטים יחידי סגולה שפיתחו סאונד המזוהה איתם באופן מוחלט. רובנו מכירים במקרה הטוב אלבום אחד שלו, מה שלא יפריע לנו לקשר בשניה אחת כל אחד ממאות היצירות העלומות של ריילי לשם "דורותי קולום".
האלבום הידוע ביותר של דורותי קולום הוא הראשון שלה, שבופן די טבעי נקרא The Return Of The Durutti Column. היה לי אותו בויניל ועד היום אני מחשיב אותו לתקליט ההורס ביותר בספריה שלי. התקליט הרס, פשוטו כמשמעו, כל תקליט אחר שנשען עליו. ריילי המניאק הוציא אותו בעטיפה מצופה נייר זכוכית. לא נייר גס במיוחד אבל מספיק בשביל להותיר צלקות ביריביו על המדף.
בניגוד לעטיפה, הויניל עצמו היה נהרה של יופי. ויני ריילי הוא מינימליסט. כותב בעיקר קטעים אינסטרומנטלים ומבצע אותם עם קמצוץ פסנתר וקורט תופים, כשהוא שמותיר את רוב החלל עבור הגיטרה החלומית שלו, להדהד באין מפריע.
אפשר להגדיר את הסגנון של ריילי כדרים פופ, אבל ההקבלה הכי קרובה לנגינה שלו לדעתי, היא שירבוטים באוויר. וכדרכם של שירבוטים, אין הרבה הבדל בין גרסאות הדמו של ריילי, לגרסאות הסופיות. יש משהו מאוד פשוט ולא מתאמץ ולא מתיימר, כמעט אגבי בנגינה שלו, עד כי לעיתים נדמה כאילו האצבעות נוגעות באקראי במיתרים, וההרמוניה עם הלחן איכשהו נדבקים לשם.
https://www.youtube.com/watch?v=pXOLxnDFAiw
יפה. עכשיו, אחרי שגירשתי את רובכם הגיע הרגע לדבר על האלבום שרציתי להמליץ עליו באמת: Without Mercy.
בין עשרות האלבומים שיצאו תחת השם The Durutti Column מסתתר אחד יוצא דופן. הוא שונה בכך שהוא אלבום מתוזמר מאוד, ובכך שאת השרבוטים הקצרצרים, הדמואיים באופיים, מחליפה הפעם יצירה אחת באורך של קרוב לארבעים דקות. הכתיבה של Without Mercy החלה בתור פיסה תמימה של כשתי דקות בשם Duet - שיתוף פעולה עם Blaine L. Reininger , הכנר המהולל של טוקסידומון. התקליט עם הקטע היפהפה נגנז (אבל יצא לאור בשנה שעברה) ואילו ויני ריילי החל לפתח את Duet למה שנהיה אחת היצירות הכבירות והמענגות ביותר שלו.
כשהגיע "דואט" לאלבום הוא היה בעצמו באורך של אלבום. כנראה בשל כך קיבל את שמו החדש Without Mercy, המכוון יותר למאזינים מאשר ליצירה עצמה.
היצירה שלא כשמה, נשארת ברובה הגדול עדינה ואינטימית למרות העושר הרב של הכלים, בעיקר כלי נשיפה ומיתרים, בכיכובו של בליין ריינינגר, שהיה שותף לכתיבת הקטע המקורי.
זהו ללא ספק גם אחד הקטעים הנגישים והקליטים ביותר של ויני ריילי. הגיטרה שלו מרכזת ומסובבת את שאר הנגנים סביבה. הסולואים של ריילי תאווה לאוזניים ומגד ריינינגר על ויולה וכינור, משווה ומעלה. העיבוד הרך והגיטרה המהדהדת הופכים את מה שבידיים של כל אחד אחר היה נגמר בעיסה של פרוג פומפוזי, למשהו אחר לגמרי: לדבר הקרוב ביותר לחלום בהקיץ, שאי פעם תזכו לשמוע. לפניכם חתיכה "קצרה" מהיצירה המלאה, רק בשביל הטעם ובשביל שלא תרדמו במקום העבודה:
https://www.youtube.com/watch?v=7W3lM_jyriw
גרסת הדיסק אף מייטיבה את האלבום עם שמונה קטעים נוספים, חלקם בעיבוד דומה, והוא דוגמה ומופת לאיך צריך לבחור בונוסים. במקרה הזה, 70 הדקות של הדיסק עדיפות על התקליט.
וככה זה נראה בהופעה - רומנטי וחסר רחמים:
https://www.youtube.com/watch?v=S9lziXViLR4
מזמן לא המלצתי על אלבום מיוזמתי אבל כאן מדובר בדיני נפשות. זהו אלבום שלא ידבר לרבים, אבל אלה שבנויים לקשר מהסוג המיוחד הזה, פשוט חייבים אותו לעצמם. כי כמו שאמרתי, עבורם זה דיני נפשות
Vini Reilly מוכר יותר בשם האמן שלו, The Durutti Column. ריילי הוא אחד מאותם גיטריסטים יחידי סגולה שפיתחו סאונד המזוהה איתם באופן מוחלט. רובנו מכירים במקרה הטוב אלבום אחד שלו, מה שלא יפריע לנו לקשר בשניה אחת כל אחד ממאות היצירות העלומות של ריילי לשם "דורותי קולום".
האלבום הידוע ביותר של דורותי קולום הוא הראשון שלה, שבופן די טבעי נקרא The Return Of The Durutti Column. היה לי אותו בויניל ועד היום אני מחשיב אותו לתקליט ההורס ביותר בספריה שלי. התקליט הרס, פשוטו כמשמעו, כל תקליט אחר שנשען עליו. ריילי המניאק הוציא אותו בעטיפה מצופה נייר זכוכית. לא נייר גס במיוחד אבל מספיק בשביל להותיר צלקות ביריביו על המדף.
בניגוד לעטיפה, הויניל עצמו היה נהרה של יופי. ויני ריילי הוא מינימליסט. כותב בעיקר קטעים אינסטרומנטלים ומבצע אותם עם קמצוץ פסנתר וקורט תופים, כשהוא שמותיר את רוב החלל עבור הגיטרה החלומית שלו, להדהד באין מפריע.
אפשר להגדיר את הסגנון של ריילי כדרים פופ, אבל ההקבלה הכי קרובה לנגינה שלו לדעתי, היא שירבוטים באוויר. וכדרכם של שירבוטים, אין הרבה הבדל בין גרסאות הדמו של ריילי, לגרסאות הסופיות. יש משהו מאוד פשוט ולא מתאמץ ולא מתיימר, כמעט אגבי בנגינה שלו, עד כי לעיתים נדמה כאילו האצבעות נוגעות באקראי במיתרים, וההרמוניה עם הלחן איכשהו נדבקים לשם.
https://www.youtube.com/watch?v=pXOLxnDFAiw
יפה. עכשיו, אחרי שגירשתי את רובכם הגיע הרגע לדבר על האלבום שרציתי להמליץ עליו באמת: Without Mercy.
בין עשרות האלבומים שיצאו תחת השם The Durutti Column מסתתר אחד יוצא דופן. הוא שונה בכך שהוא אלבום מתוזמר מאוד, ובכך שאת השרבוטים הקצרצרים, הדמואיים באופיים, מחליפה הפעם יצירה אחת באורך של קרוב לארבעים דקות. הכתיבה של Without Mercy החלה בתור פיסה תמימה של כשתי דקות בשם Duet - שיתוף פעולה עם Blaine L. Reininger , הכנר המהולל של טוקסידומון. התקליט עם הקטע היפהפה נגנז (אבל יצא לאור בשנה שעברה) ואילו ויני ריילי החל לפתח את Duet למה שנהיה אחת היצירות הכבירות והמענגות ביותר שלו.
כשהגיע "דואט" לאלבום הוא היה בעצמו באורך של אלבום. כנראה בשל כך קיבל את שמו החדש Without Mercy, המכוון יותר למאזינים מאשר ליצירה עצמה.
היצירה שלא כשמה, נשארת ברובה הגדול עדינה ואינטימית למרות העושר הרב של הכלים, בעיקר כלי נשיפה ומיתרים, בכיכובו של בליין ריינינגר, שהיה שותף לכתיבת הקטע המקורי.
זהו ללא ספק גם אחד הקטעים הנגישים והקליטים ביותר של ויני ריילי. הגיטרה שלו מרכזת ומסובבת את שאר הנגנים סביבה. הסולואים של ריילי תאווה לאוזניים ומגד ריינינגר על ויולה וכינור, משווה ומעלה. העיבוד הרך והגיטרה המהדהדת הופכים את מה שבידיים של כל אחד אחר היה נגמר בעיסה של פרוג פומפוזי, למשהו אחר לגמרי: לדבר הקרוב ביותר לחלום בהקיץ, שאי פעם תזכו לשמוע. לפניכם חתיכה "קצרה" מהיצירה המלאה, רק בשביל הטעם ובשביל שלא תרדמו במקום העבודה:
https://www.youtube.com/watch?v=7W3lM_jyriw
גרסת הדיסק אף מייטיבה את האלבום עם שמונה קטעים נוספים, חלקם בעיבוד דומה, והוא דוגמה ומופת לאיך צריך לבחור בונוסים. במקרה הזה, 70 הדקות של הדיסק עדיפות על התקליט.
וככה זה נראה בהופעה - רומנטי וחסר רחמים:
https://www.youtube.com/watch?v=S9lziXViLR4