ציףציף1000
New member
"החומה" מול "טומי"
אני חייבת לכם עוד את סיכום הסיבוב הקודם של "אנחנו והם", לפני שנעבור לסיבוב הבא. אבל לפני כן, כמה מילים משלי על שני האלבומים. לשני האלבומים יש כמה קווים משותפים, הנובעים מכך ששני המחברים העיקריים שלהם - ווטרס וטאונסנד, בהתאמה, הם בני אותו דור, ולכן עברו חוויות דומות, במובן מסויים. ווטרס וטאונסנד נולדו שניהם בזמן מלחמת העולם השניה, וגדלו לתוך העולם החדש שנולד מתוצאות אותה מלחמה. בני דמותם של ווטרס וטאונסנד - פינק וטומי - גדלו ללא אב, בעולם עויין, בו היה עליהם להאבק כדי לשרוד וכדי לעצב את זהותם. שניהם עומדים בפני מכשולים פסיכולוגיים, פנימיים, בפני תקשורת תקינה עם העולם. טומי נהיה עיוור, חרש ואילם, בעוד פינק הולך ונסגר מהעולם על ידי ה"לבנים" שבחומה. בשני המקרים, מאשימים המחברים את הסביבה במה שקרה לבני דמותם. הן טומי והן פינק עברו התעללויות בהיותם ילדים. בעקבותיה, טומי נהיה אטום חושית - עיוור, חרש, אילם - בעוד פינק נהיה אטום רגשית. שניהם גם זוכים להצלחה מקצועית וכלכלית, הרבה מעבר למוצאם הצנוע. טומי נהיה "אשף" הפינבול, בעוד פינק בוחר בקריירה יותר סולידית של כוכב רוק. למרות הצלחתם - ואולי בגללה - הריחוק שלהם מהעולם הסובב רק גדל. כשהם בשיא הקריירה שלהם, הם חשים הכי מנותקים, הכי כמהים לקשר: Is there anybody out there? / See Me, Feel Me. שניהם שואפים לנפץ את החומות, המכשולים, המפרידים בינם לבין האינטימיות אליה הם משתוקקים. לעומת חלק מכם, אני לא רואה כל רלבנטיות לזה ש"טומי" יצא קודם לכן. ווטרס לא "הושפע" מטאונסנד, כאשר כתב את "החומה": האלבום מייצג פשוט את אותו מהלך שעשה טאונסנד, משום ששניהם עברו את אותו מהלך בחייהם: צעירים שגדלו ברקע צנוע, שסבלו מקשיים בילדותם, ושזכו להצלחה בקנה מידה בינלאומי בבגרותם, הרבה מעבר לחלומותיהם הפרועים ביותר. ושניהם מרגישים בתת מודע שההצלחה הזו לא מגיעה להם. שהם הצליחו "במקרה": משחק הפינבול, שבו שולט טומי, הוא משחק שבחלקו מבוסס על מיומנות, ובחלקו על מזל. טומי העיוור והחרש, אינו שומע או רואה את מכונת המשחק, אך מצליח בכל זאת. למרות שלדעתי הסיפור על נער עיוור/חרש/אילם הוא חלש, ככזה (בגלל שזה בלתי אפשרי, בעולם המציאות, ולכן קשה להזדהות אתו), בנקודה הספציפית הזו טאונסנד מצליח להעביר טוב את הקונפליקטים הפנימיים שלו. הוא בעצם אומר: אין לי מושג מה אני עושה ואיך, אבל איכשהו הצליח לי; זה מדבר לאנשים. לו רק הם היו יודעים מה הולך אצלי בפנים... . מעניין שטאונסנד, השולט כל כך טוב במילים ואחד מהרהוטים באמני הרוק, עשה את טומי גם אילם - אדם שאינו יכול להביע את עצמו. פינק מתייסר ברגשות נחיתות ובתיעוב-עצמי. הוא רואה את עצמו כקרבן אך בו-זמנית גם כאשם ("המשפט"). הוא יודע שבסופו של דבר הוא צריך לקחת אחריות על מה שקרה וקורה לו, אבל מנסה לדחות את הקץ. גם נקודות התורפה של שני האלבומים הן זהות: שניהם עוסקים בשאלות של זהות עצמית ("מי אני? מה אני?") מתוך נסיון להבין כיצד ההסטוריה הפרטית של הדמויות (שהם גם המחברים) הביאה אותם למצבם העגום הנוכחי - ובחינה האם שינוי, שיפור, הוא אפשרי, וכיצד. העיסוק-העצמי, מרכז היצירות, הופך את האלבומים לאישיים מאוד, למתכתבים-עם-עצמם, יותר מאשר עם הקהל. אך בעוד החומרים מהם בנויה "החומה" הם אוניברסליים, "טומי" יותר מנותק: קל יותר להזדהות עם "פינק" הסובל מאמו, מוריו, בת-זוגו - ופחות עם טומי, העובר חוויות יותר הזויות. לדעתי, זה לא ש"טומי" הקדים את "החומה" - "טומי" הקדים את זמנו-שלו. לו היה טאונסנד מחבר את האלבום חמש או עשר שנים מאוחר יותר, ה"עלילה" שלו היתה יותר מגובשת ומחוברת למציאות, ולחוויותיהם של המאזינים. במקום זאת, "טומי" נכתב בתקופה בה אמנים לא היו אמורים לכתוב בצורה ישירה על עצמם. טאונסנד נאלץ, לכן, להמציא עלילה מופרכת ותלושה, תוך הסתרת קולו האישי עמוק עמוק בתוך המיקס. אם לנו כיום קל לזהות את טאונסנד מאחורי דמותו של "טומי", יש לזכור שכשהאלבום יצא, אף אחד בכלל לא חשב על האפשרות הזו. (ואותו דבר ריי דייויס ב-village green, ואחרים). לעומת זאת, כאשר יצא "החומה", ווטרס לא היה צריך להסתיר את העובדה ש"פינק" מבוסס בחלקו עליו עצמו. את מי משניהם אני מעדיפה? קשה לומר. את "טומי" לא שמעתי במלואו מזה שנים רבות, והוא לא ממש מעניין אותי, מלבד כמה שירים פה ושם. אל ה"עלילהֲ" אני לא מתחברת בכלל. "החומה" גם לא האלבום האהוב עלי של הפלויד, אבל הוא עשוי מחומרים שמדברים אלי יותר, ושמוכרים לי יותר. ולכן, בשקלול הסופי: "החומה". יחד אם זאת, טאונסנד, כאמן, גומז את ווטרס - אבל זה סיפור אחר. באשר לתוצאות הסיבוב הקודם: נראה שחלק מכם אוהבים את "טומי" ואחרים את "החומה". יפה!
אני חייבת לכם עוד את סיכום הסיבוב הקודם של "אנחנו והם", לפני שנעבור לסיבוב הבא. אבל לפני כן, כמה מילים משלי על שני האלבומים. לשני האלבומים יש כמה קווים משותפים, הנובעים מכך ששני המחברים העיקריים שלהם - ווטרס וטאונסנד, בהתאמה, הם בני אותו דור, ולכן עברו חוויות דומות, במובן מסויים. ווטרס וטאונסנד נולדו שניהם בזמן מלחמת העולם השניה, וגדלו לתוך העולם החדש שנולד מתוצאות אותה מלחמה. בני דמותם של ווטרס וטאונסנד - פינק וטומי - גדלו ללא אב, בעולם עויין, בו היה עליהם להאבק כדי לשרוד וכדי לעצב את זהותם. שניהם עומדים בפני מכשולים פסיכולוגיים, פנימיים, בפני תקשורת תקינה עם העולם. טומי נהיה עיוור, חרש ואילם, בעוד פינק הולך ונסגר מהעולם על ידי ה"לבנים" שבחומה. בשני המקרים, מאשימים המחברים את הסביבה במה שקרה לבני דמותם. הן טומי והן פינק עברו התעללויות בהיותם ילדים. בעקבותיה, טומי נהיה אטום חושית - עיוור, חרש, אילם - בעוד פינק נהיה אטום רגשית. שניהם גם זוכים להצלחה מקצועית וכלכלית, הרבה מעבר למוצאם הצנוע. טומי נהיה "אשף" הפינבול, בעוד פינק בוחר בקריירה יותר סולידית של כוכב רוק. למרות הצלחתם - ואולי בגללה - הריחוק שלהם מהעולם הסובב רק גדל. כשהם בשיא הקריירה שלהם, הם חשים הכי מנותקים, הכי כמהים לקשר: Is there anybody out there? / See Me, Feel Me. שניהם שואפים לנפץ את החומות, המכשולים, המפרידים בינם לבין האינטימיות אליה הם משתוקקים. לעומת חלק מכם, אני לא רואה כל רלבנטיות לזה ש"טומי" יצא קודם לכן. ווטרס לא "הושפע" מטאונסנד, כאשר כתב את "החומה": האלבום מייצג פשוט את אותו מהלך שעשה טאונסנד, משום ששניהם עברו את אותו מהלך בחייהם: צעירים שגדלו ברקע צנוע, שסבלו מקשיים בילדותם, ושזכו להצלחה בקנה מידה בינלאומי בבגרותם, הרבה מעבר לחלומותיהם הפרועים ביותר. ושניהם מרגישים בתת מודע שההצלחה הזו לא מגיעה להם. שהם הצליחו "במקרה": משחק הפינבול, שבו שולט טומי, הוא משחק שבחלקו מבוסס על מיומנות, ובחלקו על מזל. טומי העיוור והחרש, אינו שומע או רואה את מכונת המשחק, אך מצליח בכל זאת. למרות שלדעתי הסיפור על נער עיוור/חרש/אילם הוא חלש, ככזה (בגלל שזה בלתי אפשרי, בעולם המציאות, ולכן קשה להזדהות אתו), בנקודה הספציפית הזו טאונסנד מצליח להעביר טוב את הקונפליקטים הפנימיים שלו. הוא בעצם אומר: אין לי מושג מה אני עושה ואיך, אבל איכשהו הצליח לי; זה מדבר לאנשים. לו רק הם היו יודעים מה הולך אצלי בפנים... . מעניין שטאונסנד, השולט כל כך טוב במילים ואחד מהרהוטים באמני הרוק, עשה את טומי גם אילם - אדם שאינו יכול להביע את עצמו. פינק מתייסר ברגשות נחיתות ובתיעוב-עצמי. הוא רואה את עצמו כקרבן אך בו-זמנית גם כאשם ("המשפט"). הוא יודע שבסופו של דבר הוא צריך לקחת אחריות על מה שקרה וקורה לו, אבל מנסה לדחות את הקץ. גם נקודות התורפה של שני האלבומים הן זהות: שניהם עוסקים בשאלות של זהות עצמית ("מי אני? מה אני?") מתוך נסיון להבין כיצד ההסטוריה הפרטית של הדמויות (שהם גם המחברים) הביאה אותם למצבם העגום הנוכחי - ובחינה האם שינוי, שיפור, הוא אפשרי, וכיצד. העיסוק-העצמי, מרכז היצירות, הופך את האלבומים לאישיים מאוד, למתכתבים-עם-עצמם, יותר מאשר עם הקהל. אך בעוד החומרים מהם בנויה "החומה" הם אוניברסליים, "טומי" יותר מנותק: קל יותר להזדהות עם "פינק" הסובל מאמו, מוריו, בת-זוגו - ופחות עם טומי, העובר חוויות יותר הזויות. לדעתי, זה לא ש"טומי" הקדים את "החומה" - "טומי" הקדים את זמנו-שלו. לו היה טאונסנד מחבר את האלבום חמש או עשר שנים מאוחר יותר, ה"עלילה" שלו היתה יותר מגובשת ומחוברת למציאות, ולחוויותיהם של המאזינים. במקום זאת, "טומי" נכתב בתקופה בה אמנים לא היו אמורים לכתוב בצורה ישירה על עצמם. טאונסנד נאלץ, לכן, להמציא עלילה מופרכת ותלושה, תוך הסתרת קולו האישי עמוק עמוק בתוך המיקס. אם לנו כיום קל לזהות את טאונסנד מאחורי דמותו של "טומי", יש לזכור שכשהאלבום יצא, אף אחד בכלל לא חשב על האפשרות הזו. (ואותו דבר ריי דייויס ב-village green, ואחרים). לעומת זאת, כאשר יצא "החומה", ווטרס לא היה צריך להסתיר את העובדה ש"פינק" מבוסס בחלקו עליו עצמו. את מי משניהם אני מעדיפה? קשה לומר. את "טומי" לא שמעתי במלואו מזה שנים רבות, והוא לא ממש מעניין אותי, מלבד כמה שירים פה ושם. אל ה"עלילהֲ" אני לא מתחברת בכלל. "החומה" גם לא האלבום האהוב עלי של הפלויד, אבל הוא עשוי מחומרים שמדברים אלי יותר, ושמוכרים לי יותר. ולכן, בשקלול הסופי: "החומה". יחד אם זאת, טאונסנד, כאמן, גומז את ווטרס - אבל זה סיפור אחר. באשר לתוצאות הסיבוב הקודם: נראה שחלק מכם אוהבים את "טומי" ואחרים את "החומה". יפה!
