החופש הגדול
פעם, לפני המון שנים, מאה דפים, שבעים עמודים וכמה דקות...נהגו הורי לקחת אותנו, הילדים, פעם בשנה לחופש. קראו לזה – בית הבראה. לא שהיינו, חלילה, חולים. לא שהיתה סיבה להבראה. סתם "מסורת פולנית". פעם בשנה נוסעים להרים. הרי ירושלים או הרי צפת. (וזהו, לא היו הרים נוספים). המטרה היתה לנשום אויר נקי, להחזיר את הילדים הביתה כשעל הלחיים מופיעים שני עיגולים כאלה אדמדמים, מין הסמקה בריאה כזו, כמו הצבע שמקבלים כשהדודה הפולניה צבטה את הלחיים בחיבה, ולהעלות במשקל, כי ילד מבית פולני תמיד רזה מדי. ה"הבראה" ארכה שבוע, לא יותר, וכללה עיסוק מלא סביב האוכל והמנוחה. שעות אחר הצהרים נועדו לטיול רגלי (שפעציר, באידיש). מוזיאונים, שופינג, פעילות לילדים, הצגות, טראקים, צלילות, שיזוף בערום, איבוד חושים, עדיין לא הומצאו אז (לפחות לא בארץ), הפעילות התרבותית כללה קריאת ספר, סיום מילוי החוברות לחופש הגדול...ומשחק מונופול. לא זכורות לי חוויות מרטיטות מאותן חופשות, משהו שאפשר לכתוב עליו הביתה, משהו להגיד עליו – כשהייתי קטנה ונסעתי לחופש ראיתי...נגעתי...חוויתי...יצאנו בריאים וחזרנו בריאים בזכות אמא דאגנית שלא זזה מאיתנו סנטימטר מיותר. מה שכן ריגש אותי, היה ה"לפני". הידיעה שבעוד חודש, שבוע, יומיים אהיה במקום אחר, ארדם במיטה של ילד אחר (מנהג החלפת דירות), אריזת המזוודות, הריגוש הזה מאופסן אצלי באחד מתאי הזכרון ואני מתגעגעת אליו. היום, נוסעים יותר. החופש הוא באמת גדול. כמה פעמים בשנה. מושגי החופש מקבלים משמעויות אחרות, פרושים שונים, הנופש התערבב עם החופש. הנסיעות היום מוגדרות ובעלות ניחוח של " סטייל": נסיעת עסקים – (נוסע ליומיים, סוגר עיסקת מליון דולר, מעביר ערב במועדון וחוזר) טיול שורשים – (חייב את זה לעצמי, לראות מאין באו ההורים שלי) נסיעה לחיפוש השאנטי – (רוצה לעצור את העולם, לחפש את עצמי, את האמת הפנימית שלי....) מסעות קולינאריים – (אני מארחת בלי סוף, חייבת לראות את המינון המדויק של השמנת שהצרפתים שמים בכבד אווז...) סופשבוע של הצגות בלונדון – (אוהבת את ה"מרוכז" הזה. 4 הצגות ב-3 ימים, זה ממלא אותי לכל השנה...אינטלקט צרוף...) טיולי בר מצווה – (אני בעד שהילד יחווה את המהפיכה הצרפתית דרך העיניים שלו ולא דרך ספרי ההסטוריה...) טיולי גיל הזהב – (בטיול שלנו תראו הכללל...7 ארצות בשבועיים, נספיק הכל, רק לאט יותר...) טיולי פנויים/יות – (הדגש בטיולים שלנו זה הערך המוסף, לא המסלול...) טיולי ג´יפים – (בטיול שלנו נגיע למקומות שרגל אדם לא דרכה בו, בלי הג´יפ אין דרך להגיע ...נחצה נהרות, נשעט במדבריות, נחליף צמיגים, נעצור נזילות מהרדיאטור, נחזק בלמים משוחררים, חוויה מוסכניקית ללא ספק מלווה בכאבי גב...) טיולים בראש צעיר – (תרמיל ענק על הגב, שק שינה, לינה בשטח, פרימוסים, קופסאות שימורים, מימיה...נו, איך ההרגשה להיות פלמחניק?) אני נוסעת הרבה, ומשהו צובט לי. נוסעת, חוזרת ושוב נוסעת וחוזרת. ואיפה ההתרגשות? וההכנות שלפני? ואריזת המזוודה שכבר מזמן לא בשימוש, ואת מקומה תפס תיק יד קטן. לא. אין לי תלונות. אוהבת את הנסיעות (חלקן במסגרת עבודה), את האחר, את השונה, את הריח והצבעים והקולות האחרים, ורק מתגעגעת לרגע ש"לפני".
פעם, לפני המון שנים, מאה דפים, שבעים עמודים וכמה דקות...נהגו הורי לקחת אותנו, הילדים, פעם בשנה לחופש. קראו לזה – בית הבראה. לא שהיינו, חלילה, חולים. לא שהיתה סיבה להבראה. סתם "מסורת פולנית". פעם בשנה נוסעים להרים. הרי ירושלים או הרי צפת. (וזהו, לא היו הרים נוספים). המטרה היתה לנשום אויר נקי, להחזיר את הילדים הביתה כשעל הלחיים מופיעים שני עיגולים כאלה אדמדמים, מין הסמקה בריאה כזו, כמו הצבע שמקבלים כשהדודה הפולניה צבטה את הלחיים בחיבה, ולהעלות במשקל, כי ילד מבית פולני תמיד רזה מדי. ה"הבראה" ארכה שבוע, לא יותר, וכללה עיסוק מלא סביב האוכל והמנוחה. שעות אחר הצהרים נועדו לטיול רגלי (שפעציר, באידיש). מוזיאונים, שופינג, פעילות לילדים, הצגות, טראקים, צלילות, שיזוף בערום, איבוד חושים, עדיין לא הומצאו אז (לפחות לא בארץ), הפעילות התרבותית כללה קריאת ספר, סיום מילוי החוברות לחופש הגדול...ומשחק מונופול. לא זכורות לי חוויות מרטיטות מאותן חופשות, משהו שאפשר לכתוב עליו הביתה, משהו להגיד עליו – כשהייתי קטנה ונסעתי לחופש ראיתי...נגעתי...חוויתי...יצאנו בריאים וחזרנו בריאים בזכות אמא דאגנית שלא זזה מאיתנו סנטימטר מיותר. מה שכן ריגש אותי, היה ה"לפני". הידיעה שבעוד חודש, שבוע, יומיים אהיה במקום אחר, ארדם במיטה של ילד אחר (מנהג החלפת דירות), אריזת המזוודות, הריגוש הזה מאופסן אצלי באחד מתאי הזכרון ואני מתגעגעת אליו. היום, נוסעים יותר. החופש הוא באמת גדול. כמה פעמים בשנה. מושגי החופש מקבלים משמעויות אחרות, פרושים שונים, הנופש התערבב עם החופש. הנסיעות היום מוגדרות ובעלות ניחוח של " סטייל": נסיעת עסקים – (נוסע ליומיים, סוגר עיסקת מליון דולר, מעביר ערב במועדון וחוזר) טיול שורשים – (חייב את זה לעצמי, לראות מאין באו ההורים שלי) נסיעה לחיפוש השאנטי – (רוצה לעצור את העולם, לחפש את עצמי, את האמת הפנימית שלי....) מסעות קולינאריים – (אני מארחת בלי סוף, חייבת לראות את המינון המדויק של השמנת שהצרפתים שמים בכבד אווז...) סופשבוע של הצגות בלונדון – (אוהבת את ה"מרוכז" הזה. 4 הצגות ב-3 ימים, זה ממלא אותי לכל השנה...אינטלקט צרוף...) טיולי בר מצווה – (אני בעד שהילד יחווה את המהפיכה הצרפתית דרך העיניים שלו ולא דרך ספרי ההסטוריה...) טיולי גיל הזהב – (בטיול שלנו תראו הכללל...7 ארצות בשבועיים, נספיק הכל, רק לאט יותר...) טיולי פנויים/יות – (הדגש בטיולים שלנו זה הערך המוסף, לא המסלול...) טיולי ג´יפים – (בטיול שלנו נגיע למקומות שרגל אדם לא דרכה בו, בלי הג´יפ אין דרך להגיע ...נחצה נהרות, נשעט במדבריות, נחליף צמיגים, נעצור נזילות מהרדיאטור, נחזק בלמים משוחררים, חוויה מוסכניקית ללא ספק מלווה בכאבי גב...) טיולים בראש צעיר – (תרמיל ענק על הגב, שק שינה, לינה בשטח, פרימוסים, קופסאות שימורים, מימיה...נו, איך ההרגשה להיות פלמחניק?) אני נוסעת הרבה, ומשהו צובט לי. נוסעת, חוזרת ושוב נוסעת וחוזרת. ואיפה ההתרגשות? וההכנות שלפני? ואריזת המזוודה שכבר מזמן לא בשימוש, ואת מקומה תפס תיק יד קטן. לא. אין לי תלונות. אוהבת את הנסיעות (חלקן במסגרת עבודה), את האחר, את השונה, את הריח והצבעים והקולות האחרים, ורק מתגעגעת לרגע ש"לפני".
חבר אגד, רופא ואו עו"ד, שנוהלה בהחלט כמו משפחה חמה, גדולה, אוהבת ותומכת שב כל תחום טופל על הצד הטוב ביותר ובצורה אינדיבידואלית, כאילו שכל חבר ומשפחתו היו בגדר בנים יחידים לאותה משפחה והאבות שלנו ב-ה-ח-ל-ט "קרעו את התחת" מה שנקרא; BIG TIME והכל באמת היה מושקע: החולצות, הכובעים ואפילו התיקי אוכל. והיום, עד כמה שהבנתי לצערי וזאת הודות לאחותי שעובדת שם, אגד המיתולוגי כבר לא קיים, חוץ מהשם והמסגרת הכללית (שגם היא עד כמה שהבנתי איבדה בהחלט מהמיתולוגיה שלה)ואם אינני טועה (ופה אגב אני מממש מבקשת שלא תתפסי אותי במילה) היא עומדת בפני הפרטה וכפי שידוע לך הבאלגן התחיל כבר עם סגירת הספריה והצרכניה שדן אגב הלך בעקבות אגד והקים לעצמו גם צרכניה לאחר שהוא היה מבקר את הצרכניה שלנו לעיתים דחופות כדי ללמוד איך העסק עובד. בינתיים ולמרות הכל זכרי "מי בראש..." אני חייבת לסיים משום שכאמור כרגע האינטרנט על חשבון חברתי, מקווה להשתמע איתך בערב, שיהיה לך בוקר, יום ושבוע נ-פ-ל-א-י-ם ומ-ד-ה-י-מ-י-ם ולכולנו רוגעים ורגועים,
