החורש הצמא
זה היה בברנריי, שני אנשים מברוסדה הלכו בשדה ביום חם מאוד, יבשים מהשמש הלוהטת ומיום ארוך של חרישה. זיעה כיסתה את מצחם והם דיברו מעט, חוסכים במילים כל זמן שהלשון שלהם לחה. הם היו יחפים ולמרות החום הגדול הם נעו במהירות, כמהים למשקה קר. הם עברו מעל גבעה קטנה ואז שמעו אישה, עובדת עם מחבצה. הם הסתכלו אחד על השני בהקלה. "אה, דונלד", אמר אוון, הקטן מבין השניים, "אם לאישה הזאת היה את הצמא שלי, איזו כוס חלב ענקית היא תשתה". דונלד לא היה בטוח. "הא, זה לא המשקה שאני הייתי רוצה" הוא אמר. כאשר שני האנשים המשיכו לעבר האישה, רעש החלב במחבצה גדל ונהיה יותר מפתה, ושני הגברים ליקקו את שפתיהם במחשבה על זה. כאשר הגיעו למקום עלמה צעירה ונאה עמדה מולם, עם סינר לבן וכד מלא בחלב. היא זמינה אותם לשתות את החלב, אוון ראשון, מפני שהוא היה הקטן מהשניים. אוון סירב לשתות מפני שלא הכיר את העלמה ולא מאיפה הגיע החלב. הוא פחד ממה שהוא לא הכיר ולמרות הצמא והרצון לשתות את החלב הקריר, הוא לא הסכים לקרב אותו לשפתיו. דונלד, שלא רצה חלב, שתה עד הטיפה האחרונה, ניגב את שפתיו ואמר שזהו החלב הטוב ביותר שטעם איי פעם. "אהה," אמרה העלמה, שפניה היו שבעי רצון, "אתה שבקשת את החלב ולא היית מוכן לשתות אותו, תחיה חיים קצרים. ואתה" היא פנתה לדונלד, "אתה שלקחת את המשקה, אבל לא בקשת אותו, תחיה חיים ארוכים וטובים". היא הסתובבה, סינרה הלבן בהק בשמש, ועזבה את שני הגברים, אחד צמא ואחד שבע. וכך זה היה שאוון חזר לביתו באותו לילה, הלך לישון ולא התעורר מפני פחדיו שהגבירה על הגבעה יכלה להיות לא אחרת ממכשפה. ודונלד חיי חיים ארוכים ומשגשגים, חורש בשדותיו לבדו, ויבוליו היו טובים מתמיד ופרנסתו גדולה יותר. הוא תמיד הסתכל מעבר לגבעה, וניסה להקשיב לרעש החלב במחבצה, אך הוא לא ראה או שמע עוד לעולם את המכשפה, או הפיה, אך בירך אותה רבות. נלקח מ-'Scottish myths & legends by K.E Sullivan'
זה היה בברנריי, שני אנשים מברוסדה הלכו בשדה ביום חם מאוד, יבשים מהשמש הלוהטת ומיום ארוך של חרישה. זיעה כיסתה את מצחם והם דיברו מעט, חוסכים במילים כל זמן שהלשון שלהם לחה. הם היו יחפים ולמרות החום הגדול הם נעו במהירות, כמהים למשקה קר. הם עברו מעל גבעה קטנה ואז שמעו אישה, עובדת עם מחבצה. הם הסתכלו אחד על השני בהקלה. "אה, דונלד", אמר אוון, הקטן מבין השניים, "אם לאישה הזאת היה את הצמא שלי, איזו כוס חלב ענקית היא תשתה". דונלד לא היה בטוח. "הא, זה לא המשקה שאני הייתי רוצה" הוא אמר. כאשר שני האנשים המשיכו לעבר האישה, רעש החלב במחבצה גדל ונהיה יותר מפתה, ושני הגברים ליקקו את שפתיהם במחשבה על זה. כאשר הגיעו למקום עלמה צעירה ונאה עמדה מולם, עם סינר לבן וכד מלא בחלב. היא זמינה אותם לשתות את החלב, אוון ראשון, מפני שהוא היה הקטן מהשניים. אוון סירב לשתות מפני שלא הכיר את העלמה ולא מאיפה הגיע החלב. הוא פחד ממה שהוא לא הכיר ולמרות הצמא והרצון לשתות את החלב הקריר, הוא לא הסכים לקרב אותו לשפתיו. דונלד, שלא רצה חלב, שתה עד הטיפה האחרונה, ניגב את שפתיו ואמר שזהו החלב הטוב ביותר שטעם איי פעם. "אהה," אמרה העלמה, שפניה היו שבעי רצון, "אתה שבקשת את החלב ולא היית מוכן לשתות אותו, תחיה חיים קצרים. ואתה" היא פנתה לדונלד, "אתה שלקחת את המשקה, אבל לא בקשת אותו, תחיה חיים ארוכים וטובים". היא הסתובבה, סינרה הלבן בהק בשמש, ועזבה את שני הגברים, אחד צמא ואחד שבע. וכך זה היה שאוון חזר לביתו באותו לילה, הלך לישון ולא התעורר מפני פחדיו שהגבירה על הגבעה יכלה להיות לא אחרת ממכשפה. ודונלד חיי חיים ארוכים ומשגשגים, חורש בשדותיו לבדו, ויבוליו היו טובים מתמיד ופרנסתו גדולה יותר. הוא תמיד הסתכל מעבר לגבעה, וניסה להקשיב לרעש החלב במחבצה, אך הוא לא ראה או שמע עוד לעולם את המכשפה, או הפיה, אך בירך אותה רבות. נלקח מ-'Scottish myths & legends by K.E Sullivan'
