דימוקרטיה ישירה
New member
החזון על פי נמרוד אמזלק
בניגוד לכל מיני אנרכיסטים, ההתנגדות שלנו למדינה איננה גורפת ועיוורת. אנחנו מאמינים כי המדינה כמנגנון של כפייה תיעלם כאשר הקומוניזם יתבסס לא רק כצורת משטר אלא גם כמערכת שלמה של נורמות. זה נמצא רחוק מאוד בעתיד. בדרך לשם ישנם מספר שלבים: 1. לחבל בכל דבר שמאפשר לבורגנות להשתמש במנגנון המדינתי ככלי מאבק נגד מעמד הפועלים. כלומר להתנגד לחקיקה אנטי-סוציאלית, לכפיית שירות צבאי, לפגיעה בחירויות בסיסיות של הפגנה, ביטוי וכיו"ב. כלומר להיאבק מאבק דמוקרטי כדי לעצור את הסחף לכיוון האוטוריטארי הפשיסטי. 2. לתפוס את השליטה במנגנון המדינתי. במדינות בהן לא קיימת אפשרות חוקית לפעולה פוליטית הדבר נעשה באמצעים צבאיים. בישראל, אנחנו פועלים כמפלגה חוקית בתוך המסגרת הפרלמנטרית, ההסתדרותית והמוניציפאלית ול כן חותרים להגדלת כוחנו במוקדים אלו עד כדי השגת שליטה. מובן שגם כאן ישנן אסטרטגיות שונות והן נדונות לא אחת בחוגי המפלגה. למשל, האם תמיכה ביקורתית מבחוץ בקואליציה "שמאלית" שמתייצבת נגד הימין הקיצוני היא דבר נכון שמקדם את המטרה שלנו או לאו; האם הצטרפות להנהגת ההסתדרות והשפעה על פעילות האיגוד מקצועית שלה שווה את הזיהוי המסויים שלנו עם גורמים אחרים בהנהגה? וכיו"ב. 3. להפוך את השלטון (כלומר את האחיזה בכוח) למשטר (כלומר למערכת של חוקים, נורמות ומוסדות) על בסיס השקפת עולמנו הסוציאליסטית. בשלב זה, שלפעמים קוראים לו "דיקטטורה של הפרולטריון", הקומוניסטים מחד מחסלים את שרידי ההתנגדות הבורגנית למהפכה ומאידך פועלים באופן פוזיטיבי לסוציאליזציה של אמצעי הייצור. 4. מרגע שהתבסס המשטר הסוציאליסטי, צריך להתחיל תהליך של ביזור שמעביר סמכויות לגורמים מקרב מעמד הפועלים במקומות העבודה, קהילות, ועדים מקצועיים וכו'. השלטון המרכזי הופך ל"סדרן" אך תהליך קבלת ההחלטות זורם מלמטה למעלה. 5. הממשלה המרכזית מתייתרת למעשה כאשר מוקדי הסמכות הלוקאליים והסקטוריאליים מתבססים ומתאמים את פעולתם במועצה פדרלית רחבה, דמוקרטית ומתחלפת. אנחנו כעת מצויים בשלב הראשון. בריה"מ הגיעה עד לשלב השלישי ונכשלה במעבר לשלב הרביעי. זה לא אומר שלא צריך לנסות שוב תוך למידת לקחים. השלב החמישי שהוא למעשה מה שאת מתכוונת כשאת אומרת "ביטול המדינה" הוא כרגע רחוק מאוד-מאוד ולמרות שחשוב לזכור אותו כאופק, אסור להשלות את עצמנו שהוא נמצא מעבר לפינה סתם כי ככה היינו רוצים... לגבי הביקורת של יורם. הויכוח לגבי מה היה חיוני ומה לא היה חיוני ב- 48 קצת עקר כאן כי אין בינינו הסכמה לגבי מידת הסיכון שלו היו חשופים היהודים בארץ. אתה מן הסתם מאמין שיכלו להתקיים כקהילה בתוך פלסטין הערבית. אני לא מאמין כך וזאת למרות שמשפחתי דווקא חיה כאן כמה מאות שנים בדיוק כך. אבל לא דין משפחה ס"טית דוברת ערבית ומסורתית כדין צעירים ממוצא רוסי, נגיד, חילונים ובעלי תודעה סוציאליסטית. השקפת עולמם היתה מביאה אותם להתנגשות עם הרשויות הפיאודליות הפלסטיניות והתוצאה היתה שפיכות דמים נוראה. ההפרדה היתה חיונית לטעמי משום שלא ניתן היה לגשר בין רמת התודעה הפוליטית כמו גם בין האופי התרבותי המאוד שונה) של שתי הקהילות. היפים מאמינים שכולם יכולים לחיות ביחד בסוטול נפלא. אני לא חושב כך. לפעמים צריך להפריד כדי לפייס. את הטענות על בעלותם המוסרית או הנצחית של הפלסטינים על האדמה אני לא מקבל. ההתנגדות שלי היא לנישול של תושבים ממקומות בהם חיו. אולם העברת/החלפת שטחים כתוצאה מהסכם הדדי שלוקח בחשבון את הצורך בהפרדה (ולו זמנית) לגיטימית בעיני. אני לא נציונאליסט ו"אדמת הלאום" אינה קדושה בעיני. היחס שלי לאדמה הוא אינסטרומנטאלי לחלוטין.
בניגוד לכל מיני אנרכיסטים, ההתנגדות שלנו למדינה איננה גורפת ועיוורת. אנחנו מאמינים כי המדינה כמנגנון של כפייה תיעלם כאשר הקומוניזם יתבסס לא רק כצורת משטר אלא גם כמערכת שלמה של נורמות. זה נמצא רחוק מאוד בעתיד. בדרך לשם ישנם מספר שלבים: 1. לחבל בכל דבר שמאפשר לבורגנות להשתמש במנגנון המדינתי ככלי מאבק נגד מעמד הפועלים. כלומר להתנגד לחקיקה אנטי-סוציאלית, לכפיית שירות צבאי, לפגיעה בחירויות בסיסיות של הפגנה, ביטוי וכיו"ב. כלומר להיאבק מאבק דמוקרטי כדי לעצור את הסחף לכיוון האוטוריטארי הפשיסטי. 2. לתפוס את השליטה במנגנון המדינתי. במדינות בהן לא קיימת אפשרות חוקית לפעולה פוליטית הדבר נעשה באמצעים צבאיים. בישראל, אנחנו פועלים כמפלגה חוקית בתוך המסגרת הפרלמנטרית, ההסתדרותית והמוניציפאלית ול כן חותרים להגדלת כוחנו במוקדים אלו עד כדי השגת שליטה. מובן שגם כאן ישנן אסטרטגיות שונות והן נדונות לא אחת בחוגי המפלגה. למשל, האם תמיכה ביקורתית מבחוץ בקואליציה "שמאלית" שמתייצבת נגד הימין הקיצוני היא דבר נכון שמקדם את המטרה שלנו או לאו; האם הצטרפות להנהגת ההסתדרות והשפעה על פעילות האיגוד מקצועית שלה שווה את הזיהוי המסויים שלנו עם גורמים אחרים בהנהגה? וכיו"ב. 3. להפוך את השלטון (כלומר את האחיזה בכוח) למשטר (כלומר למערכת של חוקים, נורמות ומוסדות) על בסיס השקפת עולמנו הסוציאליסטית. בשלב זה, שלפעמים קוראים לו "דיקטטורה של הפרולטריון", הקומוניסטים מחד מחסלים את שרידי ההתנגדות הבורגנית למהפכה ומאידך פועלים באופן פוזיטיבי לסוציאליזציה של אמצעי הייצור. 4. מרגע שהתבסס המשטר הסוציאליסטי, צריך להתחיל תהליך של ביזור שמעביר סמכויות לגורמים מקרב מעמד הפועלים במקומות העבודה, קהילות, ועדים מקצועיים וכו'. השלטון המרכזי הופך ל"סדרן" אך תהליך קבלת ההחלטות זורם מלמטה למעלה. 5. הממשלה המרכזית מתייתרת למעשה כאשר מוקדי הסמכות הלוקאליים והסקטוריאליים מתבססים ומתאמים את פעולתם במועצה פדרלית רחבה, דמוקרטית ומתחלפת. אנחנו כעת מצויים בשלב הראשון. בריה"מ הגיעה עד לשלב השלישי ונכשלה במעבר לשלב הרביעי. זה לא אומר שלא צריך לנסות שוב תוך למידת לקחים. השלב החמישי שהוא למעשה מה שאת מתכוונת כשאת אומרת "ביטול המדינה" הוא כרגע רחוק מאוד-מאוד ולמרות שחשוב לזכור אותו כאופק, אסור להשלות את עצמנו שהוא נמצא מעבר לפינה סתם כי ככה היינו רוצים... לגבי הביקורת של יורם. הויכוח לגבי מה היה חיוני ומה לא היה חיוני ב- 48 קצת עקר כאן כי אין בינינו הסכמה לגבי מידת הסיכון שלו היו חשופים היהודים בארץ. אתה מן הסתם מאמין שיכלו להתקיים כקהילה בתוך פלסטין הערבית. אני לא מאמין כך וזאת למרות שמשפחתי דווקא חיה כאן כמה מאות שנים בדיוק כך. אבל לא דין משפחה ס"טית דוברת ערבית ומסורתית כדין צעירים ממוצא רוסי, נגיד, חילונים ובעלי תודעה סוציאליסטית. השקפת עולמם היתה מביאה אותם להתנגשות עם הרשויות הפיאודליות הפלסטיניות והתוצאה היתה שפיכות דמים נוראה. ההפרדה היתה חיונית לטעמי משום שלא ניתן היה לגשר בין רמת התודעה הפוליטית כמו גם בין האופי התרבותי המאוד שונה) של שתי הקהילות. היפים מאמינים שכולם יכולים לחיות ביחד בסוטול נפלא. אני לא חושב כך. לפעמים צריך להפריד כדי לפייס. את הטענות על בעלותם המוסרית או הנצחית של הפלסטינים על האדמה אני לא מקבל. ההתנגדות שלי היא לנישול של תושבים ממקומות בהם חיו. אולם העברת/החלפת שטחים כתוצאה מהסכם הדדי שלוקח בחשבון את הצורך בהפרדה (ולו זמנית) לגיטימית בעיני. אני לא נציונאליסט ו"אדמת הלאום" אינה קדושה בעיני. היחס שלי לאדמה הוא אינסטרומנטאלי לחלוטין.