החטא ועונשו
האמת היא שהתלונה הזאת ישבת על ליבי עוד מימי התיכון העליזים ועד עכשיו טרם נמצא המקום שיאכלס אותה בהבנה. נראה לי שמצאתי את המקום. אם כן, סיפורי מתחיל ביום הראשון לכיתה י', בשעה שבע בדיוק, שזה הזמן בו השעון המעורר שלי צלצל. כל חובב שינה מקצועי יודע ששעה שבע זאת שעה מוקדמת מדי, השמש רק מצמצה, והציפורים עלולות למות למראה בנאדם שקם לפני (בפוסט מורטם יתברר שסיבת המוות היא התקף לב). נכמרו רחמיי על הציפורים והמשכתי לישון. כשסוף סוף התעוררתי שוב, השעה הייתה כבר 9. עד כאן החטא. וזה מוביל אותי אל הנקודה השנייה שלי- העונש... הגעתי אל שער בית הספר חסרת דאגה. שום דבר לא הכין אותי לאסון העומד על סף דלתי. מה כבר יכול לקרות לבנאדם תמים המגיע ביום הראשון ללימודים?? אז זהו. טעיתי. ביג טיים. ביררתי מהר איכן הכיתה שלי ממוקמת, חיש קל עליתי לקומה שנייה, פתחתי את הדלת,סרקתי בעיניי את הכיתה המאוכלסת כבר בעשרים תלמידים. יכול להיות שהייתי צריכה לצפות את זה. אני לא טובה בחישובי הסתברות אבל גם ע"י חשיבה פשוטה- בעזרתו האדיבה של ידידי משכבר הימים מרפי, הייתי צריכה לראות את זה מגיע, אבל באותו הזמן-האסון היכה בי כהפתעה גמורה. המקום הריק היחידי בכיתה היה המקום היחידי בו לא הייתי מוכנה בעד שום הון שבעולם לשבת-------- שורה ראשונה. באמצע. מול המורה. אתם יכולים לנחש שאת רוב כיתה י' העברתי בהקשבה וסיכומי שיעורים, במקום בקריאת ספרים מתחת לשולחן והחלפת מתכונים עם חברות או מה שלא היה שיכולתי לעשות בכל מקום אחר. זה העונש. העונש הנורא מכל שנה שלמה מחיי שנגזלה ממני בגלל רחמים טיפשיים על ציפורים טיפשיות שתוחלת החיים שלהם קצרה ממילא. ויש לי גם מסקנה: לאחר מותר, אפילו רצוי. אבל לא ביום הראשון ללימודים...
האמת היא שהתלונה הזאת ישבת על ליבי עוד מימי התיכון העליזים ועד עכשיו טרם נמצא המקום שיאכלס אותה בהבנה. נראה לי שמצאתי את המקום. אם כן, סיפורי מתחיל ביום הראשון לכיתה י', בשעה שבע בדיוק, שזה הזמן בו השעון המעורר שלי צלצל. כל חובב שינה מקצועי יודע ששעה שבע זאת שעה מוקדמת מדי, השמש רק מצמצה, והציפורים עלולות למות למראה בנאדם שקם לפני (בפוסט מורטם יתברר שסיבת המוות היא התקף לב). נכמרו רחמיי על הציפורים והמשכתי לישון. כשסוף סוף התעוררתי שוב, השעה הייתה כבר 9. עד כאן החטא. וזה מוביל אותי אל הנקודה השנייה שלי- העונש... הגעתי אל שער בית הספר חסרת דאגה. שום דבר לא הכין אותי לאסון העומד על סף דלתי. מה כבר יכול לקרות לבנאדם תמים המגיע ביום הראשון ללימודים?? אז זהו. טעיתי. ביג טיים. ביררתי מהר איכן הכיתה שלי ממוקמת, חיש קל עליתי לקומה שנייה, פתחתי את הדלת,סרקתי בעיניי את הכיתה המאוכלסת כבר בעשרים תלמידים. יכול להיות שהייתי צריכה לצפות את זה. אני לא טובה בחישובי הסתברות אבל גם ע"י חשיבה פשוטה- בעזרתו האדיבה של ידידי משכבר הימים מרפי, הייתי צריכה לראות את זה מגיע, אבל באותו הזמן-האסון היכה בי כהפתעה גמורה. המקום הריק היחידי בכיתה היה המקום היחידי בו לא הייתי מוכנה בעד שום הון שבעולם לשבת-------- שורה ראשונה. באמצע. מול המורה. אתם יכולים לנחש שאת רוב כיתה י' העברתי בהקשבה וסיכומי שיעורים, במקום בקריאת ספרים מתחת לשולחן והחלפת מתכונים עם חברות או מה שלא היה שיכולתי לעשות בכל מקום אחר. זה העונש. העונש הנורא מכל שנה שלמה מחיי שנגזלה ממני בגלל רחמים טיפשיים על ציפורים טיפשיות שתוחלת החיים שלהם קצרה ממילא. ויש לי גם מסקנה: לאחר מותר, אפילו רצוי. אבל לא ביום הראשון ללימודים...
