החיים אחרי הסרטן

[רמי28]

החיים אחרי הסרטן

לפעמים בלילה כשאין אף אחד שיכול לשמוע או יכול לראות החושך ואני מתחילים לבכות. הכימו נגמר וגם ההקרנות אבל בגוף נשארו להן הצלקות איך חוזרים לחיות כאילו כלום לא קרה? הרי כל כך הרבה דברים עברתי בשנה האחרונה. כולם כל הזמן אומרים לי כמה אני גיבור. ובתוך תוכי אני כל כך מפחד שהסרטן שוב יחזור.

 

[שלהבת3]

רמי כמה שזה טבעי

בדיוק על זה חשבתי כששאלתי את השאלה שלי לגבי אמי....מי נחשב לחולה.... כי גם אם אתה בריא הרי שעברת טיפולים שבטח לא היו נעימים ובטח לא קלים אז הגיוני שצריך עכשיו לעבור תקופה נוספת של החלמה מתקופת הטיפולים ולא לחזור ל"חיים הרגילים" בבת אחת ביום אחד אלא לאט לאט ובהדרגה ולקחת את הזמן לא למהר....

 

[איילת האביב]

רמי יקר,

אני כבר שנה אחרי ובמידה מרובה אני מרגישה שמלחמתי החלה אחרי גמר הטיפולים, ראשית בגלל שפיזית הכי סבלתי בחודשים שאחרי, הסבירו לי שזה הצטברות החומרים המגיע לכמותו הגדולה ביותר בתום הטיפול. מה שכאב לי במיוחד שכולם חשבו שזהו, נגמרו הטיפולים, הכל מאחור, אך זה לא כך, הפחד והציפיה הופכים לחלק דומיננטי בחיים או שמחכים לביקורת או שמחכים לתשובות והצמרמורת שחוטפים כשרק מתחילים לחשוב על האפשרות שאולי זה יחזור, ואולי אחיה רק עוד שנתיים שלוש בעצם, אבל אז זורקים את המחשבות הצידה וממשיכים ואחרי כן באמת מתחילים לעשות את הדברים של פעם וחושבים רק פעם ביומייםעל המחלה וזה הולך והופך להרגל וכפי שאתה יודע, עם הרגל קל יותר להסתדר. חזק ואמץ, רמי איילת האביב

 

[ציפורלילה]

כאילו כלום

האם באמת אפשר לחזור לשגרה כאילו כלום לא קרה? אני חושבת שאתה בתוכך מרגיש שכל מה שעברת, הוא לא משהו שאפשר בהניד עפעף ומשיכת כתף להעביר ולחזור למסלול רגיל. השאלה היא אם זה מה שאתה מצפה מעצמך לעשות. ואם לא... אז מה כן? מה היית רוצה לעשות עכשיו? לאן היית רוצה להגיע? מה ממש בא לך לעשות? יש משהו בחווית הסרטן, בהתמודדות, בקושי, בהבנה של הדברים, שנותן לגיטימציה לדברים אחרים לקרות. פתאום אתה קם בבוקר וקולט, שאתה בעצם לא קולט מה עבר עליך. אתה באמת גיבור, חלק מהנבחרת של אלוהים (מדים חדשים בקרוב..) ואתה יודע איפה החולשות שלך ואיפה הכוחות שלך. אולי אם תעשה דברים שעושים לך טוב, תוכל להרגיש את הפחדים מסרטן חולפים ממך. ואולי.. לוידעת.. מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

גלי

 

[איילת האביב]

גלי, צפור הלילה, יודעת מה?

אני השתניתי "אחרי" ורק לטובה, עם כל הקושי של להיות שנה אחרי, הרי שיש דברים רבים שאני אוהבת היום ומעריכה הרבה הרבה יותר. הדברים הקטנים שפעם כה עצבנו עוברים לידי ולא נוגעים בי. אם זאת היתה כוונתו של האלוהים, הרי שהוא הצליח. לעולם לא אהיה אותו דבר, לטוב ולרע תמיד יהיה לפני המחלה ואחריה. איילת האביב

 

[רמי28]

את צודקת איילת

גם אני השתנתי מאד וגם לטובה. אני הרבה יותר אוהב את הרמי החדש. אני הרבה יותר רגוע ושליו בחיי היום היום מאשר הייתי פעם. אני מעריך היום את הדברים הקטנים שנראו לי פעם טריוויאלים. לשבת לשתות קפה בבית קפה, לטייל על שפת הים עם הכלבה, להיות תקוע בפקק ושלים בפול ווליום את הדיסק האהוב עליי. אני תמיד זוכר שיש כאלה שנמצאים עכשיו במחלקה האונקולוגית מחוברים לכימו שלהם ומסתובבים עם העמוד שלהם. ככה זה בחיים, צריך שיהיה לך רע בחיים כדי להעריך אותם.

 

[איילת האביב]

אתה כל כך צודק רמי

אחד הדברים שהקבלה היהודית מלמדת אותנו שאנו יודעים מתי טוב רק אחרי שאנו יודעים את טעמו של הרע וזו בדיוק התשובה שאדם מאמין יענה למי שישאל אותו למה אלוהים עשה כך וכך...אבל זה לפורום אחר..אולי בעצם...לא בטוח איילת האביב

 

[ציפורלילה]

ואולי בעצם

זה מה שהמחלה הזו באה להגיד לנו. לתת לנו לרגע את האפשרות להסתכל אחרת על החיים שלנו ועל בכלל. לראות שאפשר לעשות הכל אחרת, בהמון דרכים. ולהבהיר לנו שאנחנו יכולים לבחור באיזו דרך אנחנו הולכים. יש משפט אחד שאני שומעת מאנשים שעברו את המחלה, וגם אני אומרת שגלי לפני היא לא גלי שאחרי. פשוט שני אנשים שונים. התחושה שלי היא שפתאום מישהו הדליק אור חזק ואז ראיתי בעצם באיזה חושך הלכתי. שבת שלום לכולכם

גלי

 

[אחשל]

8 שנים אחרי, מזווית אישית...

אתמול חשבתי הרבה על ההודעה/תגובה שאני כותב עכשיו, והנה סיפקת לי טריגר

. בימים אלה, כשכל המדינה מציינת 8 שנים לרצח רבין, אני מציין גם נקודת ציון אישית שלי בזמן. ב- 5/11/95 התחלתי את מחזור הכימו' הראשון בסיבוב השני שלי מול הסרטן. הגעתי לביה"ח אחרי לילה לבן, שתחילתו בנדודי שינה בשל החשש מהטיפולים שהכרתי כבר 9 שנים קודם לכן, והמשכו בחדשות הנוראות, שטילטלו אתכל המדינה. 8 שנים אחרי הסיבוב השני,17 שנה אחרי הסיבוב הראשון, וברור לי שאין דבר כזה "לחזור לחיות כאילו כלום לא קרה..." 8 שנים אחרי, אני עדיין מתמודד עם מחלת הסרטן, אמנם לא באופן פיסי (אני "נקי" כבר 8 שנים

), אבל הצלקות הרגשיות-נפשיות עדיין "מגרדות" מעת לעת, והחששות והפחדים מפני חזרת המחלה גורמים לי להיות בעירנות מתמדת למצבי הבריאותי. אומרים לך ובצדק, שאתה גיבור. התמודדת עם איום המוות ויכולת לו. גיבור, בהגדרתו, אינו בהכרח חסר-פחד. לפחד יש תפקיד בחיינו - לגרום לנו להיות זהירים יותר. אני מאחל לך שתמשיך "לפחד" עוד הרבה שנים, אבל שלא תשכח גם להנות מהחיים תוך כדי

ניר נ"ב - אני ממליץ לך לבחון הצטרפות לקבוצת תמיכה, כדוגמת אלה שמפעילה עמותת ח.ס.ן, וללמוד שם כישורי חיים ודרכי התמודדות עם החיים שאחרי המחלה. מנסיון אישי - זה מאוד עזר לי.

 

[יריב48]

ההתמודדות שאחרי

התנסות כמי שיצא מהמחלה(אני מקוה כי עברו רק שנתיים מהכימו) לא לנסות להסתיר קרחות לדבר בחופשיות אם שואלים אתכם שאלות אפילו לרדת לפרטים כולל הרגשות. ולהיזהר אחרי המחלה מהתאהבות במחלה.זה נשמע נורא אבל בזמן המחלה כולם דואגים לכם ומפנקים אתכם וזה נעלם אחר כך. ולהיזהר מפשיטת רגל (כספית) היות והמחלה משנה את כל הערכים כולל את סדר העדיפויות והיחס לחיים בכלל ולכסף בפרט משתנה מבזבזים הרבה יותר בלי לשים לב. ליבי עם כולכם

 

[מלמלה]

אין כאילו כלום

הרי היה כאן משהו עברת חוויה כלשהי איך חיים אחרי כל אחד וההתמודדות שלו ההתמודדות שלי היתה מאוד קצרה ויחסית "קלה" אבל אף פעם זה לא כאילו כלום לא היה כאן.... כמו הרבה אירועים בחיים שלנו שעוברים וממשיכים בהבדל גדול טיול גדול שעשינו, שיחת נפש עמוקה עם חבר/ה או דברים יותר ארוכים צבא, מערכת יחסים שנגמרה..... גם אני מפחדת שהסרטן יחזור וכשהפחד מגיע אני אומרת "נגיע לגשר ונחצה אותו"

 

[blg]

החיים אחרי...

אני שנתיים וחצי אחרי ההקרנות. ניסיתי לחשוב האם ומה השתנה. בסה"כ חלו כל מיני שינויים יש ימים שאני בטוחה שזה הנסיון המסורטן, יש ימים שאני חושבת שפשוט התבגרתי וזה הגורם לשינויים בי. אני יותר (הרבה הרבה הרבה יותר) פגיעה/נעלבת / בוכה, אני לא יודעת אם אני בוחרת להתחבר לרגשות או שאיבדתי את היכולת לשלוט בהם... ואני לא בטוחה אם אני מרוצה מזה או לא. במידה מסויימת אני חושבת שזה תרם ליצירת זוגיות אמיתית (ראשונה בחיי) שבה אני לא "כל יכולה" "חזקה תמיד" מצד שני אני גם יותר לחוצה (בלימודים למשל איבדתי כל פרופורציה, קיבלתי 86 והייתי שבוזה שבוע אחרי) אני מתנהלת עם איזה עצב / דיכאון קרוב לפני השטח, שנוזל מידי פעם בסדקים של קרום ההגנה שלי. מאז יולי שעבר לא נבדקתי עד שלפני חודשיים חברים שלי הבינו את זה "והתיישבו עלי" אז עשיתי CT, כצפוי היה בסדר אם כי מררתי בבכי בזמן שתקעו לי מחט. הלכתי לבד (ככה היה מההתחלה אני לא מבקשת מאף אחד שיבוא איתי ואח"כ כועסת עלי שלא ביקשתי ועל העולם שלא בא). ב 25 יש לי פגישה בתה"ש. יש ימים שאני מפחדת שהסרטן יחזור. יש ימים שאני מקווה שהוא יחזור (ויפתור לי את כל הבעיות...) יש ימים שאני מתגעגעת לעטיפת האהבה בה עטפוני כשהייתי חולה ולהתפעלות של כולם מההתמודדות המרשימה שלי. בעיקר? אני לא מתייחסת לזה כל כך. אני לא כל כך מבקרת בפורום (למרות שהחברים פה היו קבוצת תמיכה מדהימה) אני לא מתקשרת לאחשל ולציפור - למרות שאני מבטיחה ומתצכוונת...

קשה לי מאוד עם חולי סרטן אחרים, ששואלים / מתיעצים /סובלים /מדוכאים (שתיים מחברותיה הטובות של אמא שלי) אני כבר לא עושה סטנדאפ (הייתי מאוד!!!) מצחיקה תוך כדי, עכשיו אני לא מצליחה להצחיק באותו אופן) אני סובלת מכל מיני כאבים מוזרים ואי נוחות גופנית ולא נעים לי להתלונן. וואו - נפרץ הסכר. נראה לי שאחדל פה לפחות לעת עתה...