החיים בדיעבד

דליה ח

New member
החיים בדיעבד

למי מאיתנו לא עולה המחשבה שיכולנו יותר, שלא הספקנו, של חבל ש...? החיים בדיעבד בחיים בדיעבד אנחנו הרבה יותר חכמים שם היינו עושים הכל אחרת שם ,בחיים שבדיעבד אנחנו מבינים את כל מה שאנחנו לא מבינים היום. אז למה אי אפשר לחיות את החיים בדיעבד? לחזור אליהם אחורה כשהתובנה יורדת למוח ? למה תמיד זה כבר מאוחר, ומה שנשאר , להצטער על זה שהאתמול הוא לפני המחר. אתמול יכולנו עוד להציל, לחשוב יותר עמוק לו רק הקשבנו קודם ,לו רק לא בחרנו לשתוק לו רק שמנו לב לפרטים הקטנים, לרמזים, לא היינו מתחרטים כל כך על שעכשיו, רק עכשיו, אנחנו לגמרי מבינים. כל כך הרבה רצינו להגיד, וחיכינו והנה עכשיו זה כבר מאוחר מידי, ואם אמרנו, זה לא היה מספיק וברור, ולמה אי אפשר לחזור ולהשלים ... ולהרגיש שסוף סוף העניין סגור. החיים בדיעבד הם כמו באגדות שם חיים בעולם של דמיון של לו רק,.. של היינו צריכים ל... של למה דווקא,.. של חבל, עולם שלם של חרטות.
 

חיה אש

New member
השירים שאת כותבת מרגשים

מאוד ! ומשקפים כל כך את הרגשות שחולפות בנו.
 
כל כך אמיתי דליה

לקרוא את זה היום במיוחד היום בדיוק מלאו שלושה חודשים כל היום בכלל כל כך קשה לצאת לחופשה והילדה שלי חסרה במקביל להתמודד עם מחלתה של גיסתי להמשיך ולהיות חזקים גם עבורה ובמיוחד לילדים הבן הגדול שאל אותי דודה איריס איך את מרגישה? פשוט גמר אותי שילד בן 11 צריך לשאול כמובן מתוך חשש ודאגה לאימו והפחד שגם הוא עלול יום אחד לאבד את אימו ואיך הוא ירגיש ויתנהג זה הורג אותי הקטנה יותר לא מפנימה או רוצה להבין את משמעות הנושא וקבלת האובדן היא מבחינתה הכל כרגיל ותמיד שואלת למה יעלה לא באה איתנו ולי קשה להסביר לה את הנושא מבחינתה רק מבוגרים מתים לא ילדים כל היום אני נמצאת במערבולת רגשית שערבה ביתי העירה לי אמא מתי נגמר האבל כאשר שאלתי אותה למה את מתכוונת אז היא אמרה לי שהפרצוף שלי עצוב ולא שמח והיא רוצה לראותי יותר שמחה וחייכנית כמו תמיד (חיה את מכירה אותי החיוך אצלי צריך להרחיקו בניתוח פלסטי) אבל מאז מותה קשה לי לחייך ואני נראת תמיד עם עניים נפוחות ותמיד שואלים אותי אנשים אם בכיתי הבכי הוא כבר כמעט ללא דמעות הסברתי לערבה שאני עצובה וגם כאשר תסתיים השנה אני אהיה עצובה כי יעלה איננה יותר ואין לה תחליף אי אפשר להחליף אותה והיא אמרה לי אמא את צודקת אבל אני וראם רוצים שלא תהיי עצובה יותר גם לנו זה כואב אבל אנחנו פה ואנחנו לא נעזוב אותכם הילדה הרסה אותי פתאום הבנתי שאני מקרינה להם את עצבותי והיא חושבת שלא אכפתי לי ממנה ומאחיה איך אני יכולה לא לגרום לה לכאב הזה איך אני יכולה להסביר לה שהם חשובים ואהובים בדיוק כמוה בכל דרך שניסיתי ערבה עדיין בכתה הצילו הצילו
 
איריס

מה שאת מתארת לגבי הילדים האחרים שלך שדורשים את תשומת הלב שלך מזכיר לי כל-כך את מה שאנחנו עברנו ועודינו עוברים עם הילדים שלנו. אומנם אצלינו הם קטנים יותר, אבל בהחלט דורשים את שלהם גם אם ללא מילים מפורשות. עכשיו עברו רק 3 חודשים והכל כל-כך טרי וכואב ולא נתפס (לא יודעת אם אי-פעם אפשר לתפוס את זה), אבל עם הזמן אני מאמינה שתוכלי לחזור לחייך אפילו אם זה יהיה מאולץ, ולו למען ילדייך האחרים שבאמת באמת זקוקים לך. גם אני, אחרי שרותם נפטר, לא ידעתי איך בכלל אפשר להמשיך, איך אפשר לחייך, איך אפשר לשמוח, איך אפשר. אבל אפשר, וזה יבוא בהדרגה, וזה לא אומר שאת אוהבת פחות את יעלה אם תרשי לעצמך. את בהחלט חייבת (ואני בכוונה כותבת חייבת) להמשיך ואפילו בשמחה, עבור ילדייך האחרים. אני החלטתי שהילדים שלי לא יגדלו בבית עצוב ואפל ואבל, אלא בבית של צחוק ושמחה ואור, כמו שרותם כל-כך אהב להיות (תמיד קראנו לו הילד הכי שמח בעולם). אז נכון שלקח לי לא מעט זמן להתחיל באמת לעמוד בהתחייבות הזו שלקחתי על עצמי, אבל אני מכריחה את עצמי לעמוד בה. מחבקת אותך מרחוק
 

חיה אש

New member
איריס אכן החיוך והצחוק היו חלק

בלתי נפרד ממך תמיד בחברתך התגלגלנו מצחוק ...לצערנו החיים לא צפויים.. כמה פעמים כתבתי ומחקתי...אנחנו עוברים דברים דומים והשאלות דומות אבל אני משתדלת לבלות איתו כמה שאפשר הוא עכשיו עם הרבה חרדות במיוחד אם אני מחוץ לעיר הוא מתקשר כל רגע לוודא איפוא אני ומתי אני מגיעה ודואג לנהיגה דבר היחידי שיש התקדמות זה כשהחברים של גיא מגיעים בדרך כלל הוא היה בורח מהבית ועכשיו הוא מחכה להם ודוחה דברים רק כדי לבלות איתם ואפילו מזמין חברים שיכירו אותם כל כך גאה הוא בהם. איריס יקירתי אוהבת אותך!!!!!!!!! מחזיקה אצבעות לגיסתך -הרבה בריאות
 

דליה ח

New member
עם מעט עזרה

איריס, ליבי איתך, קשה מאוד לעמוד מול שאלות קשות של ילדים במצבים כאלה. בכל רשות מקומית יש שרות פסיכולוגי לגיל הרך, אני מציעה לפנות לעירייה ולבקש התייעצות בנושא. זהו חלק מהשרות של הרשות לאוכלוסיה. כל העצות שאת מקבלת הם מכל הלב ומאיכפתיות, אבל לעניות דעתי כאן אין מנוס מלערב אנשי מקצוע. אני מאחלת לך שתמצאי דרך וסיבות לחייך לילדים , ולהחזיר להם את הביטחון.
 

שרון123

New member
שובר את הלב

גם אצלנו היו שיחות דומות עם שקד וגיא. אני משתדלת מאז, להחצין מאד את האהבה שלי אליהם. בסוף היום כשאני באה לקחת אותם מהצהרונית, אני אומרת להם כמה שהתגעגעתי אליהם כל היום. כמה כבר חיכיתי לרגע שאראה אותם. זה עוזר להם להפנים שגם אליהם אני מתגעגעת כשהם לא לידי ולא רק לירדן מתגעגעים תמיד. אני כמובן אומרת להם שהם המתנה הגדולה שקיבלתי, מזכירה להם תמיד כמה שאני אוהבת אותם. ועםזאת תמיד מציינת שלעולם לאנפסיק לאהוב את ירדן ולהתגעגע אליה, ושלעולם לא יהיה לה תחליף
 

eaz1514

New member
../images/Emo24.gif חוץ מהקטע שיכולנו להציל

כמה שניסינו לא הצלחנו...... אבל כל היתר כל כך נכון שזה ממש כואב. אילנה, אמא של רונן
 

שרון123

New member
נוגע ללב../images/Emo23.gif

וכל כך נכון. אחרי שירדן נפטרה, אני בחרתי להגיד לאמא שלי כמה אני מודה לה ואוהבת ומעריכה אותה. היה חשוב לי להגידאת הדברים מיד ולא לחכות להזדמנויות אחרות. איך אתם מתמודדים עם כל החרטות האלה?
 
מאד יפה מה שכתבת דליה

ומאד מאד נכון. ובכל זאת עוד הרבה לפני שרותם נפטר החלטתי לעצמי שאני לא נותנת מקום לרגשות אשם בחיים שלי. עבדתי על זה שנים בכל מיני צורות (בעיקר כמובן פסיכולוגית), ואני עדיין עומדת בזה. קשה לי להכנס למקום של חרטות ורגשות אשם כי זה מפיל אותי. ובלי קשר, את כותבת מאד יפה.
 
למעלה