החיים בתור הומלס בתחנה המרכזית.
החלטתי בלי סיבה הגיונית ובשל רצון עז להעביר את הזמן עד הערב, לכתוב לכם על יום הניצבות שכולנו היינו בו הומלסים בתחנה המרכזית. את הסיפור אתחיל באיך הגעתי לשם. בן ברייר מתקשר אלי יום בהיר אחד בן מתקשר אלי ומספר לי על יום ניצבות, ומציע לי לבוא. התשובה הראשונה היצאה מפי הייתה לא. והשניה "ממש לא". כי כולנו זוכרים את עלילות הסדרה הקודמת(ואני כבר לא שייכת לפורום) ואז בערך כעבור 3 ימים בן מתקשר אלי "ביקי את מתה, אנחנו הולכים להיות הומלסים". "אוקיי אני שם!" אמרתי לו, כי האי לא האי, אני לא מוותרת על החוויה לשחק הומלס. באותו יום הגענו לתחנה המרכזית, ישר החתימו אותנו על חוזה(שאנ באמת זוכרת שלא הייתי מוכנה לחתום אם לא מוחקים את המשפט שלסידרה יש זכות להזכיר את שמי בהקשר בעתיד) והלכנו להתלבש ולהתאפר. כמובן שמו אותנו בקבוצה נפרדת משאר הניצבים, שבעיקר גרם לנו להרגיש כמו מוצג , כי כולם "באו לבדוק". ואז הלבישו אותנו ואפרו, הסבירו לנו מה קורה מי קורה מי הדמויות וכך הלאה. כמובן עבר עם הזמן מצאתי את עצמי יותר ויותר נכנסת לדמות. בהתחלה כולם הלכו כמדוכאים,זמן שהכל התחיל, אבל אז התחילה הניצבות. ואני (חוץ מההתעסקות שלי לחמוק מהמצלמה כדי שלא יראו אותי) פתאום גיליתי את נפלאותיה של דמות במצב כ"ך המוני, פעם ראשונה שסיטואציה כזו קרתה לי עם כ"ך הרבה אנשים. פיתחתי דינמיקות עם אנשים, מצאתי סוג של שרשרת ועוד דבר נוצץ על הרצפה וביצעתי סחר חליפין, , פיתחתי דינימיקת ריב עם מישהי על הכובע שלי, כל פרי פלסטיק שמצאתי הרגשתי כשווה לפז, והכל שתוך מצב כ"ך המוני שאני נמצאת בדמות המדוכאת ע"י הממשל, שאת הכל לקחו לה והצורך היחיד שלה זה לשרוד, קשה לתאר את ההרגשה, אבל זה היה נפלא, ואחר כ"ך זה פשוט המשיך ממני, אנשים יצרו סיטואציות מאוד יפות ודווקא כל האנשים שהיו רחוקים מהמצלמה, , יצרנו את עולם ההומלסים, שלנו. זה פשוט היה יפה. תוך כדי התחלתי להסתכל על הסיטואציה, כמשו שנראה כמו ניסוי פסיכולוג סוציולי ואנתרופולוגי(השפעת המצב על הדינמיקות בין אנשים, ההרגשה והתפתחות הסיצטואציה), פשוט יכולת לראות את הדינימיקה השונה בין הניצבים ההומלסים לשומרים(כמו הניסוי המפורסם של הסטודנטים בהדמייה של הכלא-רק פחות אגרסיבי כמובן, היינו רק מעט זמן) פשוט הכניסו אותך לסיטואציה שלא יכולת לברוח ממנה(כמה שהניכור הגדול היה כמובן בין השחקנים לניצבים, זה פשוט קלאסי, אפילו שכולם היו באותה הפסקה, לא היית הולך לדבר איתם, ובתוך הניצבים אפילו אנשים שלא רק לא הכרת דיברת והכרת..) אבל אותה תחושה של סיטואצה כ"ך גדולה בעלת כ"ך הרבה משתתפים, לשחק בתוכה, אפילו שאף אחד לא ראה ולא יראה בסדרה, וכל שהמשיך היום הרגשתי יותר במצב, והניצבים שאיתם יצרתי את הדינמיקות נכנסו יותר למצב, עד כדי כך שאפילו אחרי שיצאנו משם, היינו צריכים זמן להתאפס ולחזור להיות אנשים שמחים. זה היה אחד הימים שלמדתי משהו, דווקא באותו יום ניצבים, שאתה בערך שווה לציפורן, דווקא שם למדתי משהו על תאטרון, וגם למדתי מהסתכלות על אנשים אחים כיצד המצב משנה את האדם וכתרגיל סוציולוגי אנתרופולוגי הוא פשוט היה יפיפה, כיצד הסביבה והמצב משפיע על האדם. אז לכל האנשים, הייתם מקסימים,זו הייתה חוויה בלתי נשכחת וכל מה שאיתם אלו היו 3 שניות מסדרה בטלוויזיה, אבל להיות שם היה יפיפה. המשך יום מקסים לכולם, ופעם הבאה על היום ניצבות אחר שהשתתפתי בו (וגם שכן יספר על היום ניצבות שלו שכבר שודר) יום מקסים לכולם, אוהבת ביקי
החלטתי בלי סיבה הגיונית ובשל רצון עז להעביר את הזמן עד הערב, לכתוב לכם על יום הניצבות שכולנו היינו בו הומלסים בתחנה המרכזית. את הסיפור אתחיל באיך הגעתי לשם. בן ברייר מתקשר אלי יום בהיר אחד בן מתקשר אלי ומספר לי על יום ניצבות, ומציע לי לבוא. התשובה הראשונה היצאה מפי הייתה לא. והשניה "ממש לא". כי כולנו זוכרים את עלילות הסדרה הקודמת(ואני כבר לא שייכת לפורום) ואז בערך כעבור 3 ימים בן מתקשר אלי "ביקי את מתה, אנחנו הולכים להיות הומלסים". "אוקיי אני שם!" אמרתי לו, כי האי לא האי, אני לא מוותרת על החוויה לשחק הומלס. באותו יום הגענו לתחנה המרכזית, ישר החתימו אותנו על חוזה(שאנ באמת זוכרת שלא הייתי מוכנה לחתום אם לא מוחקים את המשפט שלסידרה יש זכות להזכיר את שמי בהקשר בעתיד) והלכנו להתלבש ולהתאפר. כמובן שמו אותנו בקבוצה נפרדת משאר הניצבים, שבעיקר גרם לנו להרגיש כמו מוצג , כי כולם "באו לבדוק". ואז הלבישו אותנו ואפרו, הסבירו לנו מה קורה מי קורה מי הדמויות וכך הלאה. כמובן עבר עם הזמן מצאתי את עצמי יותר ויותר נכנסת לדמות. בהתחלה כולם הלכו כמדוכאים,זמן שהכל התחיל, אבל אז התחילה הניצבות. ואני (חוץ מההתעסקות שלי לחמוק מהמצלמה כדי שלא יראו אותי) פתאום גיליתי את נפלאותיה של דמות במצב כ"ך המוני, פעם ראשונה שסיטואציה כזו קרתה לי עם כ"ך הרבה אנשים. פיתחתי דינמיקות עם אנשים, מצאתי סוג של שרשרת ועוד דבר נוצץ על הרצפה וביצעתי סחר חליפין, , פיתחתי דינימיקת ריב עם מישהי על הכובע שלי, כל פרי פלסטיק שמצאתי הרגשתי כשווה לפז, והכל שתוך מצב כ"ך המוני שאני נמצאת בדמות המדוכאת ע"י הממשל, שאת הכל לקחו לה והצורך היחיד שלה זה לשרוד, קשה לתאר את ההרגשה, אבל זה היה נפלא, ואחר כ"ך זה פשוט המשיך ממני, אנשים יצרו סיטואציות מאוד יפות ודווקא כל האנשים שהיו רחוקים מהמצלמה, , יצרנו את עולם ההומלסים, שלנו. זה פשוט היה יפה. תוך כדי התחלתי להסתכל על הסיטואציה, כמשו שנראה כמו ניסוי פסיכולוג סוציולי ואנתרופולוגי(השפעת המצב על הדינמיקות בין אנשים, ההרגשה והתפתחות הסיצטואציה), פשוט יכולת לראות את הדינימיקה השונה בין הניצבים ההומלסים לשומרים(כמו הניסוי המפורסם של הסטודנטים בהדמייה של הכלא-רק פחות אגרסיבי כמובן, היינו רק מעט זמן) פשוט הכניסו אותך לסיטואציה שלא יכולת לברוח ממנה(כמה שהניכור הגדול היה כמובן בין השחקנים לניצבים, זה פשוט קלאסי, אפילו שכולם היו באותה הפסקה, לא היית הולך לדבר איתם, ובתוך הניצבים אפילו אנשים שלא רק לא הכרת דיברת והכרת..) אבל אותה תחושה של סיטואצה כ"ך גדולה בעלת כ"ך הרבה משתתפים, לשחק בתוכה, אפילו שאף אחד לא ראה ולא יראה בסדרה, וכל שהמשיך היום הרגשתי יותר במצב, והניצבים שאיתם יצרתי את הדינמיקות נכנסו יותר למצב, עד כדי כך שאפילו אחרי שיצאנו משם, היינו צריכים זמן להתאפס ולחזור להיות אנשים שמחים. זה היה אחד הימים שלמדתי משהו, דווקא באותו יום ניצבים, שאתה בערך שווה לציפורן, דווקא שם למדתי משהו על תאטרון, וגם למדתי מהסתכלות על אנשים אחים כיצד המצב משנה את האדם וכתרגיל סוציולוגי אנתרופולוגי הוא פשוט היה יפיפה, כיצד הסביבה והמצב משפיע על האדם. אז לכל האנשים, הייתם מקסימים,זו הייתה חוויה בלתי נשכחת וכל מה שאיתם אלו היו 3 שניות מסדרה בטלוויזיה, אבל להיות שם היה יפיפה. המשך יום מקסים לכולם, ופעם הבאה על היום ניצבות אחר שהשתתפתי בו (וגם שכן יספר על היום ניצבות שלו שכבר שודר) יום מקסים לכולם, אוהבת ביקי
