החיים האחרונים של ענת
האמת שלא קראתי אותה באופן קבוע. רק מדי פעם, פה ושם, כשהיא פרסמה קישור בפורום, קודמה בעמוד הבית או סתם כשמישהו שאל איך מוצאים את הבלוג של ההיא שכותבת על הסרטן. מה שכן קראתי, אהבתי. אמנם חשבתי שהפונט שבו היא משתמשת קצת גדול מדי, ושלפעמים היא לא ממש מקפידה על רווחים, אבל הטקסט... הוא כמעט תמיד גרם לי למשוך קצת באף או להסתיר איזושהי לחלוחית קטנה בזוית העין. הסיפורים היו מרתקים, גם כשהיא סתם סיפרה על שגרת היומיום. איזה דבר נהדר זה, לטעמי, להצליח לרגש גם כשמספרים על דברים מחרידים וגם על דברים פשוטים. היא שלחה לי כמה מסרים לאחרונה. כמנהל הפורום, ותוך כדי שימוש באופציית שליחת "מסר למנהלים", היא הייתה שולחת מדי פעם איזה מסר שכנראה יועד לנועה, מנהלת הבלוגיה, אבל שיתף גם אותי. המסרים האחרונים עסקו בראיון שלה בערוץ 2, ברצון שלה לקבל כמה שיותר חשיפה כי "ימיו של הבלוג הזה הולכים ומתקצרים". זה מין משפט כזה שאתה קורא ולא באמת מעכל שבקרוב, ממש בקרוב, הבלוג הזה יפסיק להיכתב. הבוקר, יום שלישי, קיבלתי ממנה מסר נוסף, ובו קישור מיוטיוב לראיון שלה בערוץ 2. הייתי חייב לרוץ לעבודה, אז החלטתי להציץ בקטע הזה בערב, כשאחזור הביתה מיום ארוך של חיפוש מזוודות וסידורים אחרים. חזרתי הביתה לפני שעה וחצי, וקראתי את ההודעה בבלוג הבית: ענת נפטרה אחר הצהריים. וכמנהל פורום הבלוגיה, ככותב בלוג משלי וכקורא מזדמן בבלוג של ענת, הלב שלי נחמץ. אי אפשר לעכל סיפור שסופו העצוב ידוע מראש, מבלי לקוות באיזשהו מקום שפתאום הטוב ינצח. ואז אני חושב על המזכרת שענת השאירה מאחוריה לכולנו: בסה"כ מילים. משפטים. רשומות. בלוג. וזה יופי של דבר, בלוג. הוא יישאר כאן עוד הרבה זמן אחרינו. אנשים שאהבו אותנו יוכלו לקרוא מה שכתבנו. אני תוהה אם הילדים שלי יקראו יום אחד על ההרפתקאות הרומנטיות שלי עם אחרות, לפני אמא שלהם. אני תוהה אם הנכדים שלי יקראו יום אחד שסבא שלהם עבד פעם במקדונלד'ס. ועם כל העצב על מותה של ענת, אני מוצא את עצמי עם דמעות בעיניים, ומחייך. יהי זכרה ברוך.
ההלוויה של ענת תיערך ביום רביעי, 27.8.08, בשעה 18:00 בבית ההספד הספרדי גבעת שאול בירושלים.
האמת שלא קראתי אותה באופן קבוע. רק מדי פעם, פה ושם, כשהיא פרסמה קישור בפורום, קודמה בעמוד הבית או סתם כשמישהו שאל איך מוצאים את הבלוג של ההיא שכותבת על הסרטן. מה שכן קראתי, אהבתי. אמנם חשבתי שהפונט שבו היא משתמשת קצת גדול מדי, ושלפעמים היא לא ממש מקפידה על רווחים, אבל הטקסט... הוא כמעט תמיד גרם לי למשוך קצת באף או להסתיר איזושהי לחלוחית קטנה בזוית העין. הסיפורים היו מרתקים, גם כשהיא סתם סיפרה על שגרת היומיום. איזה דבר נהדר זה, לטעמי, להצליח לרגש גם כשמספרים על דברים מחרידים וגם על דברים פשוטים. היא שלחה לי כמה מסרים לאחרונה. כמנהל הפורום, ותוך כדי שימוש באופציית שליחת "מסר למנהלים", היא הייתה שולחת מדי פעם איזה מסר שכנראה יועד לנועה, מנהלת הבלוגיה, אבל שיתף גם אותי. המסרים האחרונים עסקו בראיון שלה בערוץ 2, ברצון שלה לקבל כמה שיותר חשיפה כי "ימיו של הבלוג הזה הולכים ומתקצרים". זה מין משפט כזה שאתה קורא ולא באמת מעכל שבקרוב, ממש בקרוב, הבלוג הזה יפסיק להיכתב. הבוקר, יום שלישי, קיבלתי ממנה מסר נוסף, ובו קישור מיוטיוב לראיון שלה בערוץ 2. הייתי חייב לרוץ לעבודה, אז החלטתי להציץ בקטע הזה בערב, כשאחזור הביתה מיום ארוך של חיפוש מזוודות וסידורים אחרים. חזרתי הביתה לפני שעה וחצי, וקראתי את ההודעה בבלוג הבית: ענת נפטרה אחר הצהריים. וכמנהל פורום הבלוגיה, ככותב בלוג משלי וכקורא מזדמן בבלוג של ענת, הלב שלי נחמץ. אי אפשר לעכל סיפור שסופו העצוב ידוע מראש, מבלי לקוות באיזשהו מקום שפתאום הטוב ינצח. ואז אני חושב על המזכרת שענת השאירה מאחוריה לכולנו: בסה"כ מילים. משפטים. רשומות. בלוג. וזה יופי של דבר, בלוג. הוא יישאר כאן עוד הרבה זמן אחרינו. אנשים שאהבו אותנו יוכלו לקרוא מה שכתבנו. אני תוהה אם הילדים שלי יקראו יום אחד על ההרפתקאות הרומנטיות שלי עם אחרות, לפני אמא שלהם. אני תוהה אם הנכדים שלי יקראו יום אחד שסבא שלהם עבד פעם במקדונלד'ס. ועם כל העצב על מותה של ענת, אני מוצא את עצמי עם דמעות בעיניים, ומחייך. יהי זכרה ברוך.