TomerZimmermann
New member
החיים, היקום וכל השאר
אני לא מדבר על הספר הנפלא של דוגלס אדמס (אייסי, סוף סוף קראתי המדריך!). אני סתם במצב רוח מתפלסף עכשיו אז החלטתי לכתוב. אני מניח שההודעה הזאת תהיה ארוכה ואולי אפילו לא מתאימה לפורום הזה. אני מקווה שהיא כן תתאים. תרגישו חופשי לא לקרוא או לחילופין לקרוא להגיב ולצעוק עליי שאני כותב שטויות כאלה כאן בפורום. אז מה? מה איתכם? אצלי המצב רוח חרא. למה? בלי סיבה מיוחדת. יש לי בקרוב הרבה בגרויות\מתכונות וממש אין לי כח. אחרי זה יש צבא וממש אין לי כח. אחרי זה טיול לדרום אמריקה שזה סבבה. אחרי זה אוניברסיטה, ונחשו מה? גם לזה אין לי כח. אחרי זה אישה ילדים חיים עבודה מוות. זהו. נגמר. ועכשיו נעשה את זה לאט יותר. נתעלם לרגע מהבגרויות כי זה ברור למה זה מגעיל נתעלם מהצבא כי זה לא מתאים לפורום (אני נגד ויכוחים פוליטים בפורום הזה). דוגרי, השלב שנראה לי הכי טוב בחיים זה האישה. לא יודע למה, אבל למצוא אהבה אמיתית ולחיות איתה כל החיים נראה לי פשוט חלומי. הבאסה היא שנדמה לי שיותר מדיי אהבות ארוכות נגמרות מתישהו. איך יודעים אם זאת האהבה האמיתית? איך יודעים אם האהבה הזאת לעולם לא תגמר? זה בכלל אפשרי? אני וחברה שלי נפרדנו אחרי מעל שנה וחצי (אל תדאגו, לא בגלל זה אני מבואס, זה היה לפני מעל חצי שנה). אחותי וחבר שלה נפרדנו אחרי מעל לשנתיים. חבר וחברה שלי נפרדנו אחרי שנה וחצי. חבר שלי וחברה שלו רבים כל הזמן ונפרדים וחוזרים. איך יודעים אם זה *זה* או לא? יש לי ידידה שלפני כמה חודשים התאהבתי בה. אנחנו ידידים ממש טובים ותמיד דמיינתי לעצמי שיום יבוא ואני אתוודה בפניה על האהבה הזאת והכל יהיה טוב ויפה בנינו (סטייל ג´ק וג´יל), נהיה ביחד ונהיה מאושרים. אבל מה? לא עשיתי את זה (אני ביישן) ועם הזמן הרגשות דהו. היום כבר לא נשאר הרבה מעבר לחרמנות (היא בין הבנות היפות ביותר שאני מכיר. ליתר דיוק, יש רק אחת יותר יפה). אוקיי. lets cut to the chase. זה מתחיל להיות יותר מדיי כמו מכתב דיכאון שמתאים לפורום מתבגרים (הפורומים שאני הכי שונא) אז נקצר. מה עובר לי בראש? זה הכל קשור לידידה הזאת. קוראים לה מורן (יותר נכון לפנות בשם). תמיד רציתי לדבר איתה ולא עשיתי את זה. למה? פחדתי מהתגובה. פחדתי שהיא תגיד לא, פחדתי שזה יהרוס את הקשר, פחדתי שזה יראה לה מוזר, אבל יותר מכל, פחדתי שהיא תגיד כן. הייתה לי עד היום חברה אחת ואותה לא אהבתי כשנהיינו חברים. הכרתי אותה, נהיינו ידידים והפכנו לחברים. אחרי כמה זמן התאהבתי בה. זה המצב האידיאלי לדעתי. עם מורן זה היה בעייתי. אני לא מאמין שיש סיכוי שאני אתחתן עם החברה שיש לי מבית ספר. זה בעצם אומר שאם היינו הופכים לחברים אז הייתי בא לקשר הזה בידיעה שהוא ייגמר. זה מבאס. זה מדכא. זה מסריח! תמיד בחלומות שלי (האלה בסגנון ג´ק וג´יל), זה התרחש אחרי הצבא. למה? כי חשבתי שאם נהפך לזוג רק אחרי הצבא אז אני לא אבוא בגישה של "הקשר הזה ייגמר מתישהו". זה ממש חרא. אני לא יכול להתאהב במישהי כי אז אני לא ארצה להיות חבר שלה. אני ביישן אז לא סביר שאני אתחיל עם מישהי אלא אם כן אני אהיה מאוהב בה. מה אני אמור לעשות? אוף, אני כותב פה דברים שאף פעם לא אמרתי לאף אחד חוץ מלמורן (וכשדיברתי איתה זה אף פעם לא היה ספציפית עליה, אין לה מושג איך אני מרגיש). תמיד כשרציתי לדבר על זה עם מישהו, לא הצלחתי למצוא את המילים. עזבו, סתם דיכאון שעובר עליי. זה יעלם, אני מבטיח לכם. !*!אייסי, אני מניח שההודעה ממש לא קשורה לפורום אבל אני בכל זאת אפרסם אותה בגלל שאני לא רוצה להרגיש שסתם כתבתי את ההודעה הזאת. תרגיש חופשי למחוק מתי שבא לך (אלא אם כן באיזשהי דרך זה נראה לך מתאים לפורום) !*!יואב - אני מניח שאתה קורא את זה רק אחרי שאני מביא לך את הלינק לפה. הבאתי לך את הלינק מהסיבה הנ"ל שאף פעם לא מצאתי את המילים להגיד את המחשבות המדכאות האלה. !*!מורן - למיטב ידיעתי את לא קוראת פורומים. אם בצורה מוזרה כלשהי, את כן נתקלת בהודעה הזאת אז תעשי את הפעולות הבאות 1) תהרגי את מי שאמר לך לקרוא את ההודעה הזאת 2) תגידי לי שקראת את זה !*! כל שאר האנשים שמכירים אותי - תתעלמו מההודעה הזאת. לסיום - שיר! I find it kind of funny i find it kind of sad the dreams in which im dying are the best i ever had i find it hard to tell you i find it hard to take when people run in circles its a very very mad world. ____________________ כתבתי מה שיצא, בלי לחשוב יותר מדיי (חוץ מבקטע שבו אמרתי שאולי זה לא מתאים לפורום ולכן אני אבין אם אייסי ימחק או אם לא תקראו או אם תתעצבנו), ולכן יכול להיות שההודעה לא כל כך ברורה. תבינו מה שתבינו, תחשבו מה שתחשבו, בעיקר שתזכרו - To deny our own impulses is to deny the very thing that makes us human (הייתי חייב להוסיף את שורת המאטריקס הזאת)
אני לא מדבר על הספר הנפלא של דוגלס אדמס (אייסי, סוף סוף קראתי המדריך!). אני סתם במצב רוח מתפלסף עכשיו אז החלטתי לכתוב. אני מניח שההודעה הזאת תהיה ארוכה ואולי אפילו לא מתאימה לפורום הזה. אני מקווה שהיא כן תתאים. תרגישו חופשי לא לקרוא או לחילופין לקרוא להגיב ולצעוק עליי שאני כותב שטויות כאלה כאן בפורום. אז מה? מה איתכם? אצלי המצב רוח חרא. למה? בלי סיבה מיוחדת. יש לי בקרוב הרבה בגרויות\מתכונות וממש אין לי כח. אחרי זה יש צבא וממש אין לי כח. אחרי זה טיול לדרום אמריקה שזה סבבה. אחרי זה אוניברסיטה, ונחשו מה? גם לזה אין לי כח. אחרי זה אישה ילדים חיים עבודה מוות. זהו. נגמר. ועכשיו נעשה את זה לאט יותר. נתעלם לרגע מהבגרויות כי זה ברור למה זה מגעיל נתעלם מהצבא כי זה לא מתאים לפורום (אני נגד ויכוחים פוליטים בפורום הזה). דוגרי, השלב שנראה לי הכי טוב בחיים זה האישה. לא יודע למה, אבל למצוא אהבה אמיתית ולחיות איתה כל החיים נראה לי פשוט חלומי. הבאסה היא שנדמה לי שיותר מדיי אהבות ארוכות נגמרות מתישהו. איך יודעים אם זאת האהבה האמיתית? איך יודעים אם האהבה הזאת לעולם לא תגמר? זה בכלל אפשרי? אני וחברה שלי נפרדנו אחרי מעל שנה וחצי (אל תדאגו, לא בגלל זה אני מבואס, זה היה לפני מעל חצי שנה). אחותי וחבר שלה נפרדנו אחרי מעל לשנתיים. חבר וחברה שלי נפרדנו אחרי שנה וחצי. חבר שלי וחברה שלו רבים כל הזמן ונפרדים וחוזרים. איך יודעים אם זה *זה* או לא? יש לי ידידה שלפני כמה חודשים התאהבתי בה. אנחנו ידידים ממש טובים ותמיד דמיינתי לעצמי שיום יבוא ואני אתוודה בפניה על האהבה הזאת והכל יהיה טוב ויפה בנינו (סטייל ג´ק וג´יל), נהיה ביחד ונהיה מאושרים. אבל מה? לא עשיתי את זה (אני ביישן) ועם הזמן הרגשות דהו. היום כבר לא נשאר הרבה מעבר לחרמנות (היא בין הבנות היפות ביותר שאני מכיר. ליתר דיוק, יש רק אחת יותר יפה). אוקיי. lets cut to the chase. זה מתחיל להיות יותר מדיי כמו מכתב דיכאון שמתאים לפורום מתבגרים (הפורומים שאני הכי שונא) אז נקצר. מה עובר לי בראש? זה הכל קשור לידידה הזאת. קוראים לה מורן (יותר נכון לפנות בשם). תמיד רציתי לדבר איתה ולא עשיתי את זה. למה? פחדתי מהתגובה. פחדתי שהיא תגיד לא, פחדתי שזה יהרוס את הקשר, פחדתי שזה יראה לה מוזר, אבל יותר מכל, פחדתי שהיא תגיד כן. הייתה לי עד היום חברה אחת ואותה לא אהבתי כשנהיינו חברים. הכרתי אותה, נהיינו ידידים והפכנו לחברים. אחרי כמה זמן התאהבתי בה. זה המצב האידיאלי לדעתי. עם מורן זה היה בעייתי. אני לא מאמין שיש סיכוי שאני אתחתן עם החברה שיש לי מבית ספר. זה בעצם אומר שאם היינו הופכים לחברים אז הייתי בא לקשר הזה בידיעה שהוא ייגמר. זה מבאס. זה מדכא. זה מסריח! תמיד בחלומות שלי (האלה בסגנון ג´ק וג´יל), זה התרחש אחרי הצבא. למה? כי חשבתי שאם נהפך לזוג רק אחרי הצבא אז אני לא אבוא בגישה של "הקשר הזה ייגמר מתישהו". זה ממש חרא. אני לא יכול להתאהב במישהי כי אז אני לא ארצה להיות חבר שלה. אני ביישן אז לא סביר שאני אתחיל עם מישהי אלא אם כן אני אהיה מאוהב בה. מה אני אמור לעשות? אוף, אני כותב פה דברים שאף פעם לא אמרתי לאף אחד חוץ מלמורן (וכשדיברתי איתה זה אף פעם לא היה ספציפית עליה, אין לה מושג איך אני מרגיש). תמיד כשרציתי לדבר על זה עם מישהו, לא הצלחתי למצוא את המילים. עזבו, סתם דיכאון שעובר עליי. זה יעלם, אני מבטיח לכם. !*!אייסי, אני מניח שההודעה ממש לא קשורה לפורום אבל אני בכל זאת אפרסם אותה בגלל שאני לא רוצה להרגיש שסתם כתבתי את ההודעה הזאת. תרגיש חופשי למחוק מתי שבא לך (אלא אם כן באיזשהי דרך זה נראה לך מתאים לפורום) !*!יואב - אני מניח שאתה קורא את זה רק אחרי שאני מביא לך את הלינק לפה. הבאתי לך את הלינק מהסיבה הנ"ל שאף פעם לא מצאתי את המילים להגיד את המחשבות המדכאות האלה. !*!מורן - למיטב ידיעתי את לא קוראת פורומים. אם בצורה מוזרה כלשהי, את כן נתקלת בהודעה הזאת אז תעשי את הפעולות הבאות 1) תהרגי את מי שאמר לך לקרוא את ההודעה הזאת 2) תגידי לי שקראת את זה !*! כל שאר האנשים שמכירים אותי - תתעלמו מההודעה הזאת. לסיום - שיר! I find it kind of funny i find it kind of sad the dreams in which im dying are the best i ever had i find it hard to tell you i find it hard to take when people run in circles its a very very mad world. ____________________ כתבתי מה שיצא, בלי לחשוב יותר מדיי (חוץ מבקטע שבו אמרתי שאולי זה לא מתאים לפורום ולכן אני אבין אם אייסי ימחק או אם לא תקראו או אם תתעצבנו), ולכן יכול להיות שההודעה לא כל כך ברורה. תבינו מה שתבינו, תחשבו מה שתחשבו, בעיקר שתזכרו - To deny our own impulses is to deny the very thing that makes us human (הייתי חייב להוסיף את שורת המאטריקס הזאת)
תומר, לא יודעת בן כמה אתה, וזה לא משנה לענינך. תראה, אני נפרדתי מחבר שלי אתמול אחרי שנה ו- 3 חודשים של מגורים משותפים. היום אני הולכת אחרי העבודה לארוז את הדברים שלי ואני חוזרת להורים. עצוב לי ואני מרגישה כבדה ב- 50 קילו. כואב לי והלב מפרפר לי כל פעם (וזה קורה הרבה) כשהוא קופץ לי לראש. היתה לי עוד מערכת יחסים ארוכה, החבר הראשון שלי (אם לא מחשיבים את כל ה"כאילו חברים" של שבועיים...), וזה נמשך שנתיים. אמנם נפרדנו יפה והיום אנחנו ידידים, אבל תמיד תהיה לי צלקת ממנו. בקיצור... לא יודעת מה אני מנסה להגיד לך...שכולנו עוברים SAME SHIT ולכולנו כואב, והכל, כך אני מאמינה (אבל אני סתם אופטימיסטית מפגרת), זה בסך הכל איזושהיא טבילת אש בדרך לדבר האמיתי, ובסוף כולנו נגיע לנחלה. HANG IN THERE מורן