החיים שבים למסלולם
אתמול, כמעט חמישה חודשים אחרי שארע הפיגוע אני מצליחה לחזור אל אותה מסעדה, ממשיכה את ההרגל שהיה לנו לשבת במסעדה הזאת כל שבועיים ביום שישי. הפעם הצלחתי אחרי המון ניסיות שניסיתי להכנס למסעדה ולא הצלחתי כי הכאב מנע ממני והדמעות סגרו את הדלת. הצלחתי לשבת במקום שלנו להזכר בכם ולחייך, נזכרתי בכל השטויות שעשינו, כמה נהנו במסעדה הזאת. זאת היתה מסעדת ילדות של כולנו מאז שנולדו הלכנו אליה כל אחד והמשפחה שלו גם אז זה היה פעם בשבועיים ביום שישי או לסרוגין שבת. תמיד המלצר היה מביא לנו סוכריות על מקל ואנחנו בקשנו עוד בשביל כל המשפחה ואחר כך החלפנו ביננו את הסוכריות כי לכל אחד היה טעם מועדף. המסעדה שלנו , שהיתה תמיד מלאה עד אפס מקום , ריקה. כנראה רוב האנשים כמוני, לא מסוגלים לבוא למקום שהיה בו כל כך הרבה סבל. באתי לבד,התישבתי וישר המלצר התישב לידי. הוא אמר שהוא התגעגע לראות אותי ושהוא שמר בשבילי סוכריות על מקל שאני אוכל להביא לכל המשפחה. כל פעם שניסיתי להכנס הוא ראה אותי אבל הוא לא אמר לי כלום כי רצה שאני אכנס רק כשאני אהיה מוכנה. דיברנו שעות ,עליהם , על המסעדה, על המלצר שנהרג, על החיים שלנו עכשיו, על ההתמודדות. דברנו כאלו אנחנו חברים הכי טובים. הוא אמר שמאוד קשה לו להמשיך לעבוד שם אבל הוא חייב כי זה המקור פרנסה היחידי שיש לוולחפש עבודה חדשה זה מאוד קשה למשהו דרוזי כי כשאנשים רואים אותו הם מפחדים כי הוא דובר ערבית ולא ממש מעניין אותם שהוא דרוזי ושהוא בן אדם מיוחד והוא בחיים לא יפגע בהם כי הערבית ישר מרתיעה אותם עוד לפני שהם מספיקים להכיר אותו. התגעגעתי למקום הזה, היה כיף שם,עכשיו האוירה קצת שונה אבל עדיין כיף. הפעם לא הייתי מסוגלת לאכול אבל אני מאמינה שבפעם הבאה בעוד שבועיים אני אצליח. שלכם ענבל
אתמול, כמעט חמישה חודשים אחרי שארע הפיגוע אני מצליחה לחזור אל אותה מסעדה, ממשיכה את ההרגל שהיה לנו לשבת במסעדה הזאת כל שבועיים ביום שישי. הפעם הצלחתי אחרי המון ניסיות שניסיתי להכנס למסעדה ולא הצלחתי כי הכאב מנע ממני והדמעות סגרו את הדלת. הצלחתי לשבת במקום שלנו להזכר בכם ולחייך, נזכרתי בכל השטויות שעשינו, כמה נהנו במסעדה הזאת. זאת היתה מסעדת ילדות של כולנו מאז שנולדו הלכנו אליה כל אחד והמשפחה שלו גם אז זה היה פעם בשבועיים ביום שישי או לסרוגין שבת. תמיד המלצר היה מביא לנו סוכריות על מקל ואנחנו בקשנו עוד בשביל כל המשפחה ואחר כך החלפנו ביננו את הסוכריות כי לכל אחד היה טעם מועדף. המסעדה שלנו , שהיתה תמיד מלאה עד אפס מקום , ריקה. כנראה רוב האנשים כמוני, לא מסוגלים לבוא למקום שהיה בו כל כך הרבה סבל. באתי לבד,התישבתי וישר המלצר התישב לידי. הוא אמר שהוא התגעגע לראות אותי ושהוא שמר בשבילי סוכריות על מקל שאני אוכל להביא לכל המשפחה. כל פעם שניסיתי להכנס הוא ראה אותי אבל הוא לא אמר לי כלום כי רצה שאני אכנס רק כשאני אהיה מוכנה. דיברנו שעות ,עליהם , על המסעדה, על המלצר שנהרג, על החיים שלנו עכשיו, על ההתמודדות. דברנו כאלו אנחנו חברים הכי טובים. הוא אמר שמאוד קשה לו להמשיך לעבוד שם אבל הוא חייב כי זה המקור פרנסה היחידי שיש לוולחפש עבודה חדשה זה מאוד קשה למשהו דרוזי כי כשאנשים רואים אותו הם מפחדים כי הוא דובר ערבית ולא ממש מעניין אותם שהוא דרוזי ושהוא בן אדם מיוחד והוא בחיים לא יפגע בהם כי הערבית ישר מרתיעה אותם עוד לפני שהם מספיקים להכיר אותו. התגעגעתי למקום הזה, היה כיף שם,עכשיו האוירה קצת שונה אבל עדיין כיף. הפעם לא הייתי מסוגלת לאכול אבל אני מאמינה שבפעם הבאה בעוד שבועיים אני אצליח. שלכם ענבל