החיים שלכם הם עניין פוליטי
את ההודעה הזו שלחתי גם לפורום אנשי המילואים ב- YNET (אם זה נראה לכם מוכר...) שלום לכולם, שמתי לב שבמשך כל היום (למעשה: מאתמול בערב) מנגנים ברדיו שירי עצבות. כל הזמרים הנוגים האלה, אם ה- "לבכות לך חבר" שלהם. חלק מהשירים היו ממש גרועים, אבל מה, הם היו נוגים, אז צריך להשמיע אותם. אפילו בתוכנית של גיא פינס היה כתוב שהתוכנית הוקלטה אתמול. לרמוז לכך שגם גיא בעצמו יושב עכשיו בבית ושומע שירי עצבות ברדיו. והעיתונים מלאים בתמונות והספדים: ההוא התנדב. ההוא עלה לארץ לבד. לא כדי לשפר את רמת חיו המחורבנים באיזו ארץ קומוניסטית נידחת. חס וחלילה. הוא עלה כי הוא יהודי ! כי הוא רצה לחיות פה. ועכשיו הוא מת. שאלתי את עצמי: למה ? הרי רק לפני כמה שבועות, כאשר היה עוד איזה פיגוע באוטובוס, ונהרגו הרבה אנשים , התקשורת חזרה לעצמה אחרי כמה שעות. דיווח, כמה קשקושים וזהו. במה זה שונה ? התשובה פשוטה: מעבר לעניין הבנאלי, שהחיים של הנוסעים באוטובוסים (עובדים זרים, עולים חדשים, המון עניים) לא שווים כלום (טוב הם כן שווים, אבל הרבה פחות ממה שצריך לשלם למאבטחים לאוטובוסים, למשל), ולרובנו לא אכפת מהם (אני לא מכיר מישהו שנוסע באוטובוסים באופן קבוע), כאן יש עניין משמעותי אחר: המוות הזה חשוב להרבה יותר אנשים, בעיקר פוליטיקאים ואנשי תקשורת. בשמאל, זו הוכחה שצריך לצאת מעזה. שאין לנו מה לחפש שם. שהישארות שם תגרום לעוד מוות. לכן, הם בוכים ברדיו – כמה עצוב. כמה קשה. איזה מוות מיותר של חיילים צעירים ויפים. בימין, זו הוכחה לאכזריותם של המחבלים: תראו איך הם הרגו אותם. איך הם התעללו בגופות. אם זה מה שהם עושים שם זה מה שהם יעשו פה אם ניסוג! אסור לסגת. אסור, צריך לרדוף אותם עד חורמה !!בינתיים נשמע שירי עצבות ברדיו. זה רגע קשה. עכשיו אתם בטח שואלים: למה אני שולח את זה לפורום אנשי מילואים. איך זה קשור אלינו ? אז הנה, כך זה קשור אליכם: בין "ההצעות" של כל המומחים, הדרגים הבכירים, היועצים, ראשי האגפים, החברים בחדר הקטן של המטבחון המצומצם, עולה גם הצעה להיכנס לעזה. לעשות שם מבצע גדול. להכניס כוחות רבים כדי לשנות את המאזן הטקטי בינינו לבין המחבלים. ועוד ועוד ועוד. עז יזמנו איזו אוגדה או שתיים של אנשי מילואים, בצווי שמונה (זו שעת חירום, אין זמן לצווים רגילים). כולם יתייצבו, כמובן: זו שעת חירום, עכשיו צריך לרתום כתף. למרות הסיכון. אין ברירה. ואז יתנו להם כמה אפודים מחוררים, וישלחו אותם לעזה. עשרה, או עשרים, או אולי, אם באמת ישנו את המאזן, שלושים או ארבעים אנשי מילואים יהרגו. ואז מה ? אז בפעם הבאה שאתם שומעים על איזו הצעה לעוד איזה מבצע, חישבו טוב מאוד, מה עומד מאחורי זה. אולי רוצים לסלק את ערפאת (בשביל זה צריך לפחות עשרים הרוגים בצד שלנו, פחות מזה בעייתי מבחינה פוליטית). אי אפשר לסלק את ערפת אם אין הרוגים. אבל איך משיגים הרוגים ? ולא הרוגים זבל שלא שווים כלום כמו אנשים שנוסעים באוטובוסים. צריך הרוגים יפים. הרוגים שכותבים עליהם בעיתון. שהמשפחות שלהם יודעות עברית, כאלה שנראות טוב כשהן בוכות בטלוויזיה. אתם ההזדמנות שלהם: אם הם צריכים כמה הרוגים, אין בעיה: פשוט מגייסים אנשי מילואים, נותנים להם אפודים מחוררים, ואומרים להם שזה מבצע לשינוי המאזן הטקטי. רבותי, העניין פשוט: החיים שלכם הם מטבע פוליטית. פוליטיקאים, אנשי תקשורת, שמאלנים, אנשי ימין, כולם, כולם צריכים אתכם מתים.
את ההודעה הזו שלחתי גם לפורום אנשי המילואים ב- YNET (אם זה נראה לכם מוכר...) שלום לכולם, שמתי לב שבמשך כל היום (למעשה: מאתמול בערב) מנגנים ברדיו שירי עצבות. כל הזמרים הנוגים האלה, אם ה- "לבכות לך חבר" שלהם. חלק מהשירים היו ממש גרועים, אבל מה, הם היו נוגים, אז צריך להשמיע אותם. אפילו בתוכנית של גיא פינס היה כתוב שהתוכנית הוקלטה אתמול. לרמוז לכך שגם גיא בעצמו יושב עכשיו בבית ושומע שירי עצבות ברדיו. והעיתונים מלאים בתמונות והספדים: ההוא התנדב. ההוא עלה לארץ לבד. לא כדי לשפר את רמת חיו המחורבנים באיזו ארץ קומוניסטית נידחת. חס וחלילה. הוא עלה כי הוא יהודי ! כי הוא רצה לחיות פה. ועכשיו הוא מת. שאלתי את עצמי: למה ? הרי רק לפני כמה שבועות, כאשר היה עוד איזה פיגוע באוטובוס, ונהרגו הרבה אנשים , התקשורת חזרה לעצמה אחרי כמה שעות. דיווח, כמה קשקושים וזהו. במה זה שונה ? התשובה פשוטה: מעבר לעניין הבנאלי, שהחיים של הנוסעים באוטובוסים (עובדים זרים, עולים חדשים, המון עניים) לא שווים כלום (טוב הם כן שווים, אבל הרבה פחות ממה שצריך לשלם למאבטחים לאוטובוסים, למשל), ולרובנו לא אכפת מהם (אני לא מכיר מישהו שנוסע באוטובוסים באופן קבוע), כאן יש עניין משמעותי אחר: המוות הזה חשוב להרבה יותר אנשים, בעיקר פוליטיקאים ואנשי תקשורת. בשמאל, זו הוכחה שצריך לצאת מעזה. שאין לנו מה לחפש שם. שהישארות שם תגרום לעוד מוות. לכן, הם בוכים ברדיו – כמה עצוב. כמה קשה. איזה מוות מיותר של חיילים צעירים ויפים. בימין, זו הוכחה לאכזריותם של המחבלים: תראו איך הם הרגו אותם. איך הם התעללו בגופות. אם זה מה שהם עושים שם זה מה שהם יעשו פה אם ניסוג! אסור לסגת. אסור, צריך לרדוף אותם עד חורמה !!בינתיים נשמע שירי עצבות ברדיו. זה רגע קשה. עכשיו אתם בטח שואלים: למה אני שולח את זה לפורום אנשי מילואים. איך זה קשור אלינו ? אז הנה, כך זה קשור אליכם: בין "ההצעות" של כל המומחים, הדרגים הבכירים, היועצים, ראשי האגפים, החברים בחדר הקטן של המטבחון המצומצם, עולה גם הצעה להיכנס לעזה. לעשות שם מבצע גדול. להכניס כוחות רבים כדי לשנות את המאזן הטקטי בינינו לבין המחבלים. ועוד ועוד ועוד. עז יזמנו איזו אוגדה או שתיים של אנשי מילואים, בצווי שמונה (זו שעת חירום, אין זמן לצווים רגילים). כולם יתייצבו, כמובן: זו שעת חירום, עכשיו צריך לרתום כתף. למרות הסיכון. אין ברירה. ואז יתנו להם כמה אפודים מחוררים, וישלחו אותם לעזה. עשרה, או עשרים, או אולי, אם באמת ישנו את המאזן, שלושים או ארבעים אנשי מילואים יהרגו. ואז מה ? אז בפעם הבאה שאתם שומעים על איזו הצעה לעוד איזה מבצע, חישבו טוב מאוד, מה עומד מאחורי זה. אולי רוצים לסלק את ערפאת (בשביל זה צריך לפחות עשרים הרוגים בצד שלנו, פחות מזה בעייתי מבחינה פוליטית). אי אפשר לסלק את ערפת אם אין הרוגים. אבל איך משיגים הרוגים ? ולא הרוגים זבל שלא שווים כלום כמו אנשים שנוסעים באוטובוסים. צריך הרוגים יפים. הרוגים שכותבים עליהם בעיתון. שהמשפחות שלהם יודעות עברית, כאלה שנראות טוב כשהן בוכות בטלוויזיה. אתם ההזדמנות שלהם: אם הם צריכים כמה הרוגים, אין בעיה: פשוט מגייסים אנשי מילואים, נותנים להם אפודים מחוררים, ואומרים להם שזה מבצע לשינוי המאזן הטקטי. רבותי, העניין פשוט: החיים שלכם הם מטבע פוליטית. פוליטיקאים, אנשי תקשורת, שמאלנים, אנשי ימין, כולם, כולם צריכים אתכם מתים.