החלום ושיברו...
שלום לכולם. האמת, אני חייב להודות, לא תיכננתי אי פעם להיכנס לפורום הזה. יתרה מזאת, לא ידעתי שהוא בכלל קיים. אבל כשנפרדים, ופתאום צריכים תמיכה, אז כיף לדעת שאתם פה. אני די שבור, ומה שקרה קרה כבר לפני שבוע, אבל רק עכשיו מצאתי את הכוחות לכתוב להוציא את הכל החוצה. הכל התחיל לפני שנתיים וחציץ אני שירתתי בבסיס עורפי והיא הגיעה לשרת בבסיס אחרי שירות בבסיס אחר. אני הייתי חייל והיא הייתה קצינה. עבדנו ביחד. שנה שלמה שלא שמתי לב אליה בכלל. כאילו חולף לידי אוויר או משהו כזה. אחרי שנה פתאום התחלתי לשים לב. "חמודה זאת אה…" תהיתי ביני לבין עצמי. היה לה אז חבר. אני חייתי מסטוצים. התחלנו לדבר קצת יותר, בעיקר שהייתי מקפיץ אותה לתחנת הרכבת (אני גר ע"י הבסיס בו שירתתי, והיא בדרום). אח"כ התחילו שיחות בבסיס, הודעות טקסט, מידי פעם טלפונים. עשינו שבת אחת ביחד, וממש ממש התחלנו להתקרב. ההתקרבות הייתה מהירה. אני התאהבתי בה מעל הראש, והייתי משתגע ממנה. כל הודעה כתובה שלה הייתה מזניקה אותי לעבר הפלאפון. בסוף שיכנעתי אותה שחבר שלה לא בשבילה (אגב – הייתי אינטרסנט אבל הוא באמת לא ראוי לה). היא התחילה להשתכנע, וביום שאני סיימתי איזה קשר עם יזיזה שלי בגללה היא נפרדה מחבר שלה. הקשר היה ברור לי כבר אז. ביום ההולדת שלה קמתי בחמש בבוקר. עוד לא היינו חברים אז. מילאתי את המשרד במלא בלונים, ככה שהיא תיכנס על הבוקר ותשמח. בערב המשכתי עם יום ההולדת, שאחרי שבועיים של הכנות נתתי לה מתנות שגרמו לה לבכות. הכנתי לה במקום מיוחד שער של עיתון שכביכול הסיפור המרכזי שם זה יום ההולדת שלה ומיסגרתי את זה. קניתי לה בושם ב-700 שקל (2 משכורות צבאיות…), הכנתי לה דיסק עם שירי יום הולדת. קניתי נרות. הבאתי פרח. היא הסמיקה. התרגשה. אבל נשיקה? עוד לא. תמשיכו לקרוא. אז נשיקה לא הייתה ודי התבאסתי. אבל ממשיכים הלאה. אחרי יומיים זו הייתה יום ההולדת הרשמית שלה. התקשרתי לאחל לה מזל טוב (יצאנו שבת כל אחד לביתו), והיא נשמע עצובה. היא בכתה ואמרה לי שעצוב לה בגלל שחברות שלה דפקו לה ברז ביום ההולדת. כאב לי ורציתי להיות איתה. עזרתי אומץ והצעתי לה שנצא ביחד. היא דחתה את ההצעה. השיחה התגלגלה למה שוקרה ביננו והבנתי ממנה שאין מצב. נעלבתי והסתגרתי. אח"כ היא כתבהב לי מכתב שהיא מפחדת שנהיה חברים כי היא פוחדת להפסיד ידיד טוב. כתבתי לה מכתב תמיכה בחזרה והשלמנו. החלטתי אז להשתמש בשיטה הישנה והטובה של להתעלם ממנה על מנת שתרצה אותי. כך עשיתי חודש עד שהיא יזמה יציאה בין שנינו. אחרי כמה ימים נהינו חברים. היה מדהים. אושר רב לשנינו. אני הייתי בשנים. השקעתי בקשר הזה את כל מה שיש לי. הכל הכל הכל. חומרית ונפשית. השתנתי למעלה. השתדלתי. הכל. כשהיא השתחררה מהצבא ארגנתי לה מסיבת שיחרור בהפתעה עם כל החברים והחברות. עשיתי לה ספר זיכרונות מכל הבסיס (כולם כתבו לה כמה דברים) ועשיתי גם קולאג' ענק עם תמונות שלה מכל תקופת הצבא. ביום ההולדת שלי היא גם השקיעה, אבל לשיחרור לא עשתה לי כלום. ביום שהשתחררתי טסנו לדרום אמריקה ביחד לתקופה של שלושה חודשים וכששאלתי אותה בחצי צחוק חצי אמת למה לא עשתה לי כלום (לאו דווקא משהו שעולה כסף, אפילו סתם לכתוב ברכה) היא אמרה שלא היה לה זמו. המעניין הוא שלי היה זמן לכתוב לה מכתב ארוך ולקנות לה ספר מתנה לטיסה של שנינו. טסנו. הטיול היה לא קל. שלושה חודשים בדרום אמריקה – אפילו עם עצמך אתה יכול לריב. היו רגעים של ריבים והיו רגענים מדהימים של אושר מדהים ואהבה שנוגעת בפסגות שרק יש בעולם. בסופו של דבר, אחרי שלושה חודשים של דרום אמריקה חזרנו לארץ. למרות הריבים בטיול, שנינו הסכמנו על כך ש"עמדנו במבחן בהצלחה". זאת אומרת, שבמבחן התוצאה, הצלחנו להתמודד שם שלושה חודשים אחד שתחת של השני ולחזור לארץ בתחושה שיש עתיד רציני לקשר הזה. זה היה לפני שבועיים. נחתנו. אני קיבלתי בשורה רעה מאוד בשדה התעופה: בעת שהותי בחו"ל אבי קיבל אירוע מוחי. אני הייתי בהלם. אבא? שלי? בקושי הולך? בקושי מדבר? הריב הראשון שלנו בארץ התחיל בזה שנעלבתי שהיא לא באה לתמוך בי מיד. אמנם אבא שלי כבר היה בשיקום בבית והוא אפילו הלך קצת לעבודה, ונכון שהיא לא ראתה את ההורים שלה שלושה חודשים – ולמרות ולמרות – ציפיתי שהיא תהיה בשעות הקשות האלה עבורי לצידי. אבל היא הייתה בבית, צמודה להוריה. ככה הכל התחיל או בעצם הכל התחיל להיגמר. במהלך השבועיים שעברו מאז רבנו המון. אני מודה שהייתי לחוץ ועצבני ואני אשם בלפחות 60-70 אחוז מהריבים, אבל יש לזה סיבה. לא סתם הייתי עצבני. קרה לי משהו בבית שהפר את השקט הנפשי שלי. ובמקום לתמוך היא עזבה. אחרי שבועיים וחצי בארץ, בליל שבת אחד, בדרך לסרט היא התחילה לבכות וסירבה לדבר. לפני שהגענו לקניון היא הודיעה לי על הפרידה. הייתי בהלם. שוק טוטאלי. ככה לזרוק לפח? שבעה חודשים שלמים. במחי יד, בלי להודיע… בלי להראות סימנים. אחרי יומיים התקשרתי אליה לשאול אם היא שלמה עם זה והיא אמרה שכן. עוד כמה עובדות חשובות: אני טיפוס קצת יותר קנאי מהרגיל כשמדובר בחברים שלה לשעבר. אני טיפוס שלא הכי קל להסתדר איתו, אבל יש לי המון פלוסים אחרים. אני הענקתי לה במהלך הקשר את נשמתי. היא גם הייתה טובה אלי רוב הזמן, אבל לא הייתה מוכנה להתפשר הרבה. עכשיו אני לא יודע מה לעשות. אני יותר כועס מאשר פגוע. כועס שככה היא הלכה במפתיע בלי להגיד מילה. חושש שמא הוריה מעורבים בדבר שכן אמא שלה לא כל כך מסמפתת אותי. ובשיחת טלפון שהתקשרתי להגיד לה תודה על הכל אחרי שנפרדנו היא אמרה "אנחנו לא כועסים עליך", לא הבנתי בדיוק על מה יש להם לכעוס כי לא עשיתי שום דבר רע, אבל כנראה שמאחורי המשפט הזה מסתתר המון. אני לא יודע מ ה לעשות עכשיו. מצד אחד אני נורא אוהב אותה, נורא. מצד שני אני נורא פגוע, ומרגיש שהיא בגדה באמוני כאשר כמה והלכה בלי לתת סימן מוקדם. אם היא תרצה שנחזור איך אוכל להיות איתה במחשבה שאולי יום אחד היא תקום שוב ותלך. כואב לי גם שברגעים שהיה לי קשה והייתי במשבר (בגלל מה שקרה לאבא שלי) היא לא הייתה שם בשבילי, ועוד נפרדה ממני בגלל שהייתי קצת יותר עצבני מהרגיל. ככה קמים והולכים? זורקים הכל? אם את אוהבת אותי אז תתמכי בי, מה את עוזבת? מה את זורקת? מה לעשות? להתקשר? לחכות שהיא תתקשר? לא לעשות כלום? איך מתגברים על שברון כזה? זקוק לתמיכה…
שלום לכולם. האמת, אני חייב להודות, לא תיכננתי אי פעם להיכנס לפורום הזה. יתרה מזאת, לא ידעתי שהוא בכלל קיים. אבל כשנפרדים, ופתאום צריכים תמיכה, אז כיף לדעת שאתם פה. אני די שבור, ומה שקרה קרה כבר לפני שבוע, אבל רק עכשיו מצאתי את הכוחות לכתוב להוציא את הכל החוצה. הכל התחיל לפני שנתיים וחציץ אני שירתתי בבסיס עורפי והיא הגיעה לשרת בבסיס אחרי שירות בבסיס אחר. אני הייתי חייל והיא הייתה קצינה. עבדנו ביחד. שנה שלמה שלא שמתי לב אליה בכלל. כאילו חולף לידי אוויר או משהו כזה. אחרי שנה פתאום התחלתי לשים לב. "חמודה זאת אה…" תהיתי ביני לבין עצמי. היה לה אז חבר. אני חייתי מסטוצים. התחלנו לדבר קצת יותר, בעיקר שהייתי מקפיץ אותה לתחנת הרכבת (אני גר ע"י הבסיס בו שירתתי, והיא בדרום). אח"כ התחילו שיחות בבסיס, הודעות טקסט, מידי פעם טלפונים. עשינו שבת אחת ביחד, וממש ממש התחלנו להתקרב. ההתקרבות הייתה מהירה. אני התאהבתי בה מעל הראש, והייתי משתגע ממנה. כל הודעה כתובה שלה הייתה מזניקה אותי לעבר הפלאפון. בסוף שיכנעתי אותה שחבר שלה לא בשבילה (אגב – הייתי אינטרסנט אבל הוא באמת לא ראוי לה). היא התחילה להשתכנע, וביום שאני סיימתי איזה קשר עם יזיזה שלי בגללה היא נפרדה מחבר שלה. הקשר היה ברור לי כבר אז. ביום ההולדת שלה קמתי בחמש בבוקר. עוד לא היינו חברים אז. מילאתי את המשרד במלא בלונים, ככה שהיא תיכנס על הבוקר ותשמח. בערב המשכתי עם יום ההולדת, שאחרי שבועיים של הכנות נתתי לה מתנות שגרמו לה לבכות. הכנתי לה במקום מיוחד שער של עיתון שכביכול הסיפור המרכזי שם זה יום ההולדת שלה ומיסגרתי את זה. קניתי לה בושם ב-700 שקל (2 משכורות צבאיות…), הכנתי לה דיסק עם שירי יום הולדת. קניתי נרות. הבאתי פרח. היא הסמיקה. התרגשה. אבל נשיקה? עוד לא. תמשיכו לקרוא. אז נשיקה לא הייתה ודי התבאסתי. אבל ממשיכים הלאה. אחרי יומיים זו הייתה יום ההולדת הרשמית שלה. התקשרתי לאחל לה מזל טוב (יצאנו שבת כל אחד לביתו), והיא נשמע עצובה. היא בכתה ואמרה לי שעצוב לה בגלל שחברות שלה דפקו לה ברז ביום ההולדת. כאב לי ורציתי להיות איתה. עזרתי אומץ והצעתי לה שנצא ביחד. היא דחתה את ההצעה. השיחה התגלגלה למה שוקרה ביננו והבנתי ממנה שאין מצב. נעלבתי והסתגרתי. אח"כ היא כתבהב לי מכתב שהיא מפחדת שנהיה חברים כי היא פוחדת להפסיד ידיד טוב. כתבתי לה מכתב תמיכה בחזרה והשלמנו. החלטתי אז להשתמש בשיטה הישנה והטובה של להתעלם ממנה על מנת שתרצה אותי. כך עשיתי חודש עד שהיא יזמה יציאה בין שנינו. אחרי כמה ימים נהינו חברים. היה מדהים. אושר רב לשנינו. אני הייתי בשנים. השקעתי בקשר הזה את כל מה שיש לי. הכל הכל הכל. חומרית ונפשית. השתנתי למעלה. השתדלתי. הכל. כשהיא השתחררה מהצבא ארגנתי לה מסיבת שיחרור בהפתעה עם כל החברים והחברות. עשיתי לה ספר זיכרונות מכל הבסיס (כולם כתבו לה כמה דברים) ועשיתי גם קולאג' ענק עם תמונות שלה מכל תקופת הצבא. ביום ההולדת שלי היא גם השקיעה, אבל לשיחרור לא עשתה לי כלום. ביום שהשתחררתי טסנו לדרום אמריקה ביחד לתקופה של שלושה חודשים וכששאלתי אותה בחצי צחוק חצי אמת למה לא עשתה לי כלום (לאו דווקא משהו שעולה כסף, אפילו סתם לכתוב ברכה) היא אמרה שלא היה לה זמו. המעניין הוא שלי היה זמן לכתוב לה מכתב ארוך ולקנות לה ספר מתנה לטיסה של שנינו. טסנו. הטיול היה לא קל. שלושה חודשים בדרום אמריקה – אפילו עם עצמך אתה יכול לריב. היו רגעים של ריבים והיו רגענים מדהימים של אושר מדהים ואהבה שנוגעת בפסגות שרק יש בעולם. בסופו של דבר, אחרי שלושה חודשים של דרום אמריקה חזרנו לארץ. למרות הריבים בטיול, שנינו הסכמנו על כך ש"עמדנו במבחן בהצלחה". זאת אומרת, שבמבחן התוצאה, הצלחנו להתמודד שם שלושה חודשים אחד שתחת של השני ולחזור לארץ בתחושה שיש עתיד רציני לקשר הזה. זה היה לפני שבועיים. נחתנו. אני קיבלתי בשורה רעה מאוד בשדה התעופה: בעת שהותי בחו"ל אבי קיבל אירוע מוחי. אני הייתי בהלם. אבא? שלי? בקושי הולך? בקושי מדבר? הריב הראשון שלנו בארץ התחיל בזה שנעלבתי שהיא לא באה לתמוך בי מיד. אמנם אבא שלי כבר היה בשיקום בבית והוא אפילו הלך קצת לעבודה, ונכון שהיא לא ראתה את ההורים שלה שלושה חודשים – ולמרות ולמרות – ציפיתי שהיא תהיה בשעות הקשות האלה עבורי לצידי. אבל היא הייתה בבית, צמודה להוריה. ככה הכל התחיל או בעצם הכל התחיל להיגמר. במהלך השבועיים שעברו מאז רבנו המון. אני מודה שהייתי לחוץ ועצבני ואני אשם בלפחות 60-70 אחוז מהריבים, אבל יש לזה סיבה. לא סתם הייתי עצבני. קרה לי משהו בבית שהפר את השקט הנפשי שלי. ובמקום לתמוך היא עזבה. אחרי שבועיים וחצי בארץ, בליל שבת אחד, בדרך לסרט היא התחילה לבכות וסירבה לדבר. לפני שהגענו לקניון היא הודיעה לי על הפרידה. הייתי בהלם. שוק טוטאלי. ככה לזרוק לפח? שבעה חודשים שלמים. במחי יד, בלי להודיע… בלי להראות סימנים. אחרי יומיים התקשרתי אליה לשאול אם היא שלמה עם זה והיא אמרה שכן. עוד כמה עובדות חשובות: אני טיפוס קצת יותר קנאי מהרגיל כשמדובר בחברים שלה לשעבר. אני טיפוס שלא הכי קל להסתדר איתו, אבל יש לי המון פלוסים אחרים. אני הענקתי לה במהלך הקשר את נשמתי. היא גם הייתה טובה אלי רוב הזמן, אבל לא הייתה מוכנה להתפשר הרבה. עכשיו אני לא יודע מה לעשות. אני יותר כועס מאשר פגוע. כועס שככה היא הלכה במפתיע בלי להגיד מילה. חושש שמא הוריה מעורבים בדבר שכן אמא שלה לא כל כך מסמפתת אותי. ובשיחת טלפון שהתקשרתי להגיד לה תודה על הכל אחרי שנפרדנו היא אמרה "אנחנו לא כועסים עליך", לא הבנתי בדיוק על מה יש להם לכעוס כי לא עשיתי שום דבר רע, אבל כנראה שמאחורי המשפט הזה מסתתר המון. אני לא יודע מ ה לעשות עכשיו. מצד אחד אני נורא אוהב אותה, נורא. מצד שני אני נורא פגוע, ומרגיש שהיא בגדה באמוני כאשר כמה והלכה בלי לתת סימן מוקדם. אם היא תרצה שנחזור איך אוכל להיות איתה במחשבה שאולי יום אחד היא תקום שוב ותלך. כואב לי גם שברגעים שהיה לי קשה והייתי במשבר (בגלל מה שקרה לאבא שלי) היא לא הייתה שם בשבילי, ועוד נפרדה ממני בגלל שהייתי קצת יותר עצבני מהרגיל. ככה קמים והולכים? זורקים הכל? אם את אוהבת אותי אז תתמכי בי, מה את עוזבת? מה את זורקת? מה לעשות? להתקשר? לחכות שהיא תתקשר? לא לעשות כלום? איך מתגברים על שברון כזה? זקוק לתמיכה…