החלטות.

[hodayoyo]

החלטות.

שונאת להחליט. אחד הדברים שאני הכי סובלת מהם, זה כשאני צריכה להחליט ובעיקר כשזאת החלטה שנוגעת אלי. עכשיו עומדת בפני החלטה ואין לי מושג מה לעשות עם זה. אני בשירות לאומי, עובדת בגן עם ילדים אוטיסטים ועם כמה שאני נהנית מהעבודה היא מאוד תובענית ומתישה ויש בעיות (כמובן, כי איך לא יהיו), בעיקר עם הגננת שהיא גורם די משמעותי בגן. עדיין לא דיברתי איתה על זה, זה השלב הבא, אבל בנתיים... עכשיו זאת התקופה שבה אני צריכה להחליט מה קורה איתי שנה הבאה, אם אני ממשיכה בגן, עוברת למקום חדש או מסיימת את התקופה שלי בשירות הלאומי. הגננות לקחו אותי לשיחה ואמרתי להן שאני לא יודעת, אז נתנו לי זמן לחשוב. דיברתי על זה עם העו"ס של השירות והיא חושבת שיהיה לי יותר טוב במקום חדש ופחות תובעני. הרכזת שלי חושבת שצריך להקשיב לעו"ס. ואני? אני לא יודעת מה אני חושבת. יש את ה"טיעונים בעד ונגד", אבל תכלס- זה לא נותן לי שום דבר, פשוט כי אי אפשר לדעת מה יהיה הלאה. אני יכולה להחליט על סמך הטיעונים שאני נשארת, אבל הכל יכול להשתנות. שום דבר לא בטוח ובדיוק כמו ששנה שעברה כשבדקתי את המקום התאהבתי בו וחשבתי שאם אני לא אהיה בו- אני לא אמצא את עצמי בשום מקום אחר ופתאום לא הכל שם זהב, אז יכול להיות שאני אחליט וההחלטה לא תהיה טובה בשבילי. איך אני אמורה להחליט בלי לדעת את כל הנתונים? זאת החלטה "עיוורת" ומאחר וזאת החלטה שלי לא יהיה לי את מי להאשים אחר כך אם יהיה לי רע, רק את עצמי ואז אני אחזור לתקופות הגרועות. לא רוצה להחליט

 

[Torn Identity]

קודם כל - ../images/Emo24.gif

דבר שני, אני מאד מזדהה. בתור אחד שאם יש משהו שאני לא יכול ושונא לעשות לבד זה החלטות (ותשאלו את עופר

). אבל בסופו של דבר, אין מה לעשות, את חייבת להיות זו שמחליטה, כי כמו שאת אמרת לנטעק בשרישור מעל - את זו שחיה את החיים האלה בסוף. אבל אף פעם לא עולה כסף להתייעץ, כמובן. שבי עם עצמך, תשקלי לטוב ולרע, כמו שאמרת, בעד ונגד. נכון, זה לא יהיה מה שיקבע, אבל זה יעשה לך סדר בראש. ובסופו של דבר, לפי דעתי, את פשוט תלכי עם הלב, נשמע כמו קיטש מקטנטנות, אבל זו האמת. בסופו של דבר רק את תדעי מה את רוצה לעשות וצריך לקחת צ'אנסים. לפעמים מצליחים, לפעמים מפספסים. כשאני למשל יצאתי מהצבא, זה היה לי מאד קשה. כי הרוב המאד גדול לחץ עלי להשאר. ההורים, שהם מעל כולם. חברים, הורים של חברים. אבל למרות הכל, בסופו של דבר, יצאתי. כי לא משנה מה אמרו, ידעתי שאני חייב את זה בשביל עצמי, אחרת אני לא אשתפר. ונכון, לפעמים אני מתחרט, לפעמים אני תוהה אם לא היה כדאי להחזיק מעמד ואולי אח"כ הייתי מגיע למשו הרבה יותר טוב והייתי מרוצה? אולי, אבל אין טעם לטחון מים. בקיצור, אם את מסוגלת שאת לא יכולה יותר להשאר בגן וזה תובע ממך יותר מידי ואת גומרת את עצמך - אל תהססי ללכת למקום אחר. אם יש משהו אחר שמוצא חן בעינייך, מה רע? קשה לך בגן אבל את כן מסוגלת להמשיך ולא רוצה לקחת את הצ'אנס של מקום אחר? גם בסדר. בסופו של דבר, אין מה לעשות. אין נכון ולא נכון, את העתיד אף אחד מאיתנו עדיין לא חוזה. הכל בחיים זה לקחת לקחת צ'אנסים ולעשות החלטות. רק את תקבעי. או שתטילי מטבע. בהצלחה לא משנה במה תבחרי.

 

[hodayoyo]

זה לא נגמר בתוכן ההודעה

כלומר לא כתבתי שם הכל, ניסיתי לקצר. אני מאוד אוהבת את הגן, הילדים מדהימים, הצוות נפלא (רק עם הגננת יש חיכוכים, אבל עוד לא דיברתי איתה על זה וצריך לראות מה יהיה אחרי השיחה), העבודה מספקת מאוד ונותנת לי המון. אני מרגישה שמצאתי את המקום הנכון בשבילי, לא פיזית, אלא בהתנהלות הכללית של החיים שלי. אם אני לא אעשה עוד שנת שירות, אז אני סתם אשרוף שנה, כי אין לי פסיכו ואין לי מושג מה אני רוצה ללמוד, ככה שמה שאני אעשה אם לא שירות, זה למצוא עבודה ולעשות תוך כדי פסיכו וכאלה, זה מסחינתי בזבוז של שנה. אם אני בוחרת לעבור מקום, אז יש אופציה להתחיל לחלוטין מחדש, לעבור דירה גם ואולי אפילו עיר שירות וזה ממש לא מתאים לי, גם כי אני אוהבת את ת"א ורוצה להישאר שם וגם כי ממש לא מסתדר לי להתחיל עכשיו מערכת חברתית חדשה לחלוטין בדירה חדשה (אני לא טובה בעניינים חברתיים) והאופציה השניה היא להישאר בדירה שלי ורק לעבור מקום שירות, רק שאז אני אהיה בדירה עם עטרה, הבת שירות שאיתי ונשארת לעוד שנה בגן, מה שאומר שאני כל היום אשמע ממנה על הילדים והגן ואני פשוט אמות מזה. אני אמות מלשמוע על הגן ולדעת שאני לא שם. ככה שתכלס- אני בעצם פוסלת את כל האופציות, אז זה כאילו בחרתי להישאר לעוד שנה בגן, רק שזאת לא באמת בחירה מתוך רצון, זאת בחירה מתוך חוסר ברירה. פסלתי את האפשרויות האחרות וזה מה שנשאר. ואז אני חוזרת להתחלה. אני רוצה להישאר, אני רוצה, רק מפחדת. הפחד הזה לא נותן לי להחליט באמת ולהיות שלמה עם ההחלטה שלי. [מצטערת על המגילות, זה עוזר לי גם סתם לכתוב את זה]

 

[A N I g M A]

זה בעיקר תלוי בך,

אבל אם כבר שאלת..

אני חושבת שעדיף לך לעבור למקום חדש. אני עשיתי תפקיד מסוים בצבא במשך חצי שנה - והתחרפנתי. לא סבלתי ממנו אבל לא אהבתי אותו במיוחד. ברגע ששיניתי - הכל התחיל להראות יותר טוב. משהו חדש, קצת גיוון. זה תמיד טוב. זה סבבה שנחמד לך בגן, אבל מישהו במקום אחר צריך אותך

 

[hodayoyo]

ואם במקום החדש

לא יהיה לי טוב? ואז אני אעבור את השנה הזאת בהגשה שפספסתי שלא נשארתי בגן? נכון, יכול להיות גם יותר טוב, אבל אי אפשר לדעת וזה משגע אותי

 

[A N I g M A]

אז תגרמי לזה להיות טוב,

וכמו שאני מכירה אותך זה יהיה בדיוק ככה. ומה, תשארי בגן ותעשי את אותם הדברים שעשית השנה? פוי. לכי על משהו חדש

 

[hodayoyo]

מה רע?../images/Emo60.gif

אני רק אשתפר בעבודה שלי. ומה יהיה כשאני אמצא עבודה אמיתית, אחרי השירות, אני גם אחליף עבודה כל שנה-שנתיים כי זה ישעמם אותי? זה לא עובד ככה.

 

[A N I g M A]

לא תחליפי כל שנה,

אבל אם יש לך הזדמנות לבדוק עוד דברים, אני חושבת ששווה לך (אלא אם כן את רוצה לטפל בילדים בסיום השירות).

 

[hodayoyo]

זה לא "לטפל" בילדים

כלומר העבודה שלי לא מתבססת על טיפול כמו בבייביסיטר, אני עובדת איתם בשיטה מיוחדת של חינוך לילדים אוטיסטים, אני תרפיסטית, מה שנקרא ועברתי קורס באוניברסיטה לפני השירות ומבחן והשירות זאת ההתמחות המעשית שלי ואני אקבל תעודה בסופו של דבר וכן, אני מניחה שאני אעבוד בתחום, לא כעבודה הרשמית שלי, אבל כמו שחבר'ה אחרים ממלצרים כהכנסה נוספת- אני אוכל לעבוד פרטי אצל משפחות עם ילדים אוטיסטים. בכלליות, התחום של חינוך מיוחד ובכלל אוטיזם מאוד מעניין אותי ועכשיו כשנכנסתי לזה, קשה לי לחשוב על תחום אחר שאני רוצה לעשות בו שירות, כי מראש האופציות שלי היו חינוך מיוחד, ועכשיו לרדת מהעמדה שבה אני נמצאת וללכת לעבוד למשל עם מפגרים זה נורא, כי מה אני יכולה לעשות למענם? רק לטפל בהם וברור שזה חשוב והכל, אבל זה לא כמו הילדים שלי שאני ממש נותנת להם משהו שבנאדם אחר שלא למד את השיטה לא יכול, אני מקדמת אותם ובאמת עושה משהו משמעותי. פף, חפרתי. [תודה

]

 

[ToryMaster]

אני קצת מבולבלת

סביר להניח שפספסתי משהו בקריאה שלי, זה קורה. בתכל'ס, את אומרת שטוב לך שם, זה מה שאת רוצה לעשות, אז למהלמהלמה לעזוב?

 

[hodayoyo]

כי לא הכל טוב

אני מותשת אחרי כל יום בגן ויש מעט בעיות עם הגננת, אבל שוב- זה לא בדיוק שיקול כי עדיין לא דיברתי איתה על זה, ויש את כל האנשים מסביב שחושבים שלטובתי עדיף לי לעבור מקום, אז נכון שאני זאת שצריכה לקבוע, אבל מדובר באנשי מקצוע שנותנים את דעתם המקצועית, אז זה בכל זאת איזשהו שיקול.

 

[ToryMaster]

הנקודה היא

שבכל מקום שלא תעבדי יצוצו קשיים מסוג זה או אחר, בכל מקום עבודה תהיה מישהי שלא תסתדרי איתה וזה יכול לגרום לבעיות. וכמדומני, מהנסיון שלי [עבודה ברכיבה טיפולית, לא בטוחה כמה את מכירה], עבודה עם ילדים אוטיסטיים, מפגרים או עם כל מוגבלות רגשית או קוגניטיבית אחרת - היא מתישה. זה מה שזה, זה דורש הרבה כוחות נפשיים והרבה השקעה, ואני חושבת שרק מתוך עבודה עבודה ונסיון עבודה את יכולה ללמוד לאזן את עצמך ככה שזה לא יאכל [כמו חומצה, לא כמו סטייק] אותך.

 

[A N I g M A]

בבקשה../images/Emo23.gif

נו, לזה התכוונתי. אם את מתכוונת להמשיך עם זה- אל תעזבי.

 

[דללה]

../images/Emo24.gif

כמו שאמרת, זאת החלטה שנוגעת אליך והיא צריכה להגיע בסופו של דבר ממך ולא מאנשים אחרים. אם את לא נהנית בגן ומרגישה שהעבודה מאוד תובענית ומתישה ויש לך בעיות עם הגננת, מן הסתם שלא תהני להיות שם ולא תרצי להשקיע כמו שרצית בהתחלה. אני מבינה על מה את מדברת. זה קרה לי כשרציתי לפרוש מהלהקה. לקח לי כל כך הרבה זמן להחליט אם אני רוצה לפרוש כי מצד אחד ממש רציתי לעזוב, ומצד שני פחדתי ממה שיקרה אח"כ. אבל לאט לאט ראיתי שזה "נכפה" עליי ושאני מרגישה עול כשאני שם.. והחלטתי לעזוב ולהשאיר את כל זה מאחוריי ועשיתי את ההחלטה הטובה ביותר שיכולתי לעשות. אני באמת חושבת שאם אין לך את הכח והרצון להשקיע בגן, חבל שתישארי... חבל בשבילך וחבל בשביל הילדים שצריכים שישקיעו בהם. אני פה תמיד (יש לך את הטלפון) בשביל לעזור ולדבר. אל תתביישי להתקשר!

 

[hodayoyo]

אני דווקא מאוד משקיעה../images/Emo60.gif

זה שהגננת מתייחסת אלי בצורה כלשהי לא משפיע על האהבה שלי לילדים וההשקעה בהם. נכון, לפעמים זה מכניס אותי לדאון כזה וכשאני בדאון רמת התפקוד שלי יורדת, אבל אני עדיין עובדת. תודה

 

[יעל ניסן]

אבל ככה זה בחיים

מי פה יודע מה יהיה בשנה הבאה? אף אחד. אני גם לא יודעת מה יהיה מחר. יש לי יסוד סביר להניח מה יהיה מחר על סמך העבר, אבל אני לא באמת יודעת מה יהיה. אני רק מניחה שיהיה כמו שאני יודעת עד עכשיו. בגדול כשעומדים לפני החלטות צריך "לזהות את המנוע" שעוזר לנו להחליט. ויש שני מנועים עיקריים: מנוע הפחד ומנוע האמביציה. מנוע הפחד הוא מנוע שעושה כל מיני מניפולציות לכאורה על החיים - כשמה שמנחה אותו הוא המחשבה הזו: "אחליט X כדי שחס וחלילה לא יקרה לי Y". מה עומד מאחרי המחשבה הזו? האמונה שאני לא מספיק טובה, לא מספיק חזקה, לא מספיק יכולה לעמוד ב-Y אם וכאשר Y כזה יכנס לחיי. בקיצור ביטחון עצמי לא משו. ולמה אלו מניפולציות לכאורה? כי תכלס אין באמת תעודות ביטוח להחלטות גם אם הם נעשות על ידי מנוע הפחד. מנוע האמביציה הוא מנוע שמתכנן לטווח ארוך. יש מטרות שרוצים להשיג, המטרות הללו מפורטות לתכנית פעולה - ואנשים המונעים על ידי אמביציה מתקתקים את התכניות שלהם כדי להגיע למטרת העל. מה שמנחה אדם בעל מנוע אמביציוזי הוא האמונה שמה שחשוב זה להשיג את המטרות בחיים. הוא לוקח בחשבון שאולי יהיו עיקובים בדרך, אבל העיקובים לא מאיימים עליו - מקסימום זה ידרוש ממנו לשנות את התכנית או את דרך הפעולה קצת. כמו שאת כותבת - את רוצה להחליט מעמדה של מנוע-פחד. את רוצה ניבוי איך יהיה העתיד, ורק אם תדעי בוודעות שהתכנית שלך תצליח, רק אז תצאי לדרך. את לא מוכנה בכלל לחשוב שאולי התכנית לא תצליח, אין לך תכניות חלופיות, ונראה לך שלא תעמדי בשינויים... למה בעצם?

 

[hodayoyo]

אני בנאדם שחי מהרגע להרגע

קשה לי לתכנן מה יהיה אפילו שבוע הבא (מצד שני- ספונטניות זה גם לא צד חזק שלי, ככה שאני די תקועה באמצע). אני לא רואה את עצמי בעתיד, כלומר עד הרגע שבו התחלתי את השירות הלאומי- לא ראיתי את עצמי שם. כרגע אני במצב שאני לא רואה את עצמי אחרי השירות. אני מפחדת מהלא ידוע ומצד שני אני גם מפחדת הלקבוע דברים לטווח ארוך, ככה שאני גם מפחדת מלהתחיל שירות במקום חדש שאני לא יודעת מה יהיה לי בו וגם מפחדת מלחתום על שנה שניה בשירות שלי, כי זה אומר להתחייב למשך השנה וחצי הבאות. זה לא שאני לא מוכנה לחשוב שהתוכנית שלי לא תצליח, להפך, זה כל מה שאני חושבת עליו. אני כל הזמן רק רואה איך מה שאני לא רוצה לא קורה, איך הכל מתפוצץ לי בפנים. התחלתי איזשהו תהליך השנה והגן הוא חלק מהתהליך הזה, פתאום לשבור הכל וללכת למקום חדש כשאני במקום שמרגיש לי כל כך נכון, שנותן לי המון עבודה על עצמי ולא יודעת, אני תמיד חושבת על זה כמו על עבודה אמיתית, לא כשירות לאומי, אז כשאני אעבוד באמת אני גם אעבוד עבודה כל פעם שהבוס יתנהג אלי לא כל כך יפה? כל פעם שאני כותבת את זה מרגיש לי שמתחת לכל זה אני מוצאת את כל הסיבות דווקא כן להישאר בגן וזה כאילו שאני מחפשת מאחרים את האישור להישאר שם.