החלטתי לצאת מהארון../images/Emo7.gif../images/Emo18.gif ארוך
אחרי מספר אירועים ופניות אישיות אלי במסגרת הפורום הזה, החלטתי לצאת מהארון. לא כדי לפרוק, אלא יותר כדי לעזור לנשים אחרות שלא מוצאות פתרון. החלטתי להקים מסגרת תמיכה. באינטרנט אין מידע כלל בנושא וזו הסיבה העיקרית למעשה שלי. אני מספרת כאן על רגל אחת את הסיפור שלי וכל מי שיש לה שאלה מוזמנת לפנות אלי באופן חשאי. אני סובלת מדיכאון אחרי לידה. אם לדייק - יותר נכון להגיד שסבלתי מדיכאון עמוק מאוד מאז החודש השמיני. אני נמצאת בטיפול כבר מאז ולכן אחרי הלידה זה הרבה יותר קל אבל עדיין קשה. אני לא מאחלת לאף אחד בעולם את העונש הזה. גהנום, סיוט. ועכשיו הסבר - לא יודעת מאיפה להתחיל אני בת 29, יש לי בעל מקסים, משפחה מדהימה ואוהבת ופרנסה ראויה. אדם רגיל לחלוטין. אחרי שנים של כמיהה לילד, נכנסתי להריון ב"מכה ראשונה". לא נהניתי בהריון אבל החודש השמיני הפך בלתי אפשרי. נכנסנו לעשות הזמנת לידה ותקף אותי פחד אימים. הרגשתי פתאום שאני ממש לא מוכנה, לא רוצה. המצב התדרדר מאוד מהר. בכי מטורף, בושה, חוסר תפקוד מוחלט עד כדי הפסקת עבודה (בתפקיד בכיר מאוד). לא הייתי מסוגלת לדבר, לאכול, לשתות ולא הבנתי מה קורה לי. המשפחה הייתה בהלם. בעלי, שגם הוא בתפקיד בכיר מאוד, לקח שבועות של חופשה ואני החלטתי שאני לא יכולה לעמוד בלידה רגילה, בטח לא בטיפול של תינוק. הופנתי לפסיכיאטר אשר רשם לי מיד כדורים שדירדרו את מצבי עוד יותר. לאחר מספר שבועות פתאום חלה הקלה מסויימת, כך עובד הכדור. אחרי הכנות לניתוח קיסרי בשל המצב הנפשי הגעתי לבית החולים וילדתי תוך 50 דקות בלידה רגילה את ביתי המדהימה. היום בת 4 חודשים. השבועיים הראשונים היו קשים מנשוא, אחר כך התאוששתי אבל הדיכאון עדיין מקנן בי. בגלל שסבלתי כ"כ אני מעניקה לביתי מעל ומעבר ליכולתי כי אני פוחדת תמיד שאני עושה משהו לא טוב.אפשר להגיד שאני בדרך החוצה מהמצב. ועכשיו אני פונה אליכן בנות - חשבתי רבות לפני שנחשפתי בניק האמיתי שלי. יש כאן נשים שמכירות אותי באופן אישי ולא יודעות על כך. הדיכאון הוא רחוק מלהיות אותו בייבי בלוז שאתן מכירות. מוכנה לקבל 1000 בייבי בלוז ולא את העונש הזה שקבלתי. יש בושה וקשר של שתיקה בקרב הנשים שחוות את הדיכאון הזה ואני החלטתי להפר אותו. זה הורס משפחות, מוחק כל חלקה טובה באישיות וגורם לסטיגמה נוראית בעיני הסביבה. בעת הדיכאון, נשבעתי לעצמי לעזור לכל מי שחווה את זה. ויהי מה. כל מי שמכירה יולדת או הריונית שעוברת דבר דומה והסביבה לא יודעת לקרוא את המצב - מתבקשת להפנות אותה אלי. בנוסף, אני מעוניינת להקים איזשהי מסגרת ואתן מוזמנות להציע הצעות בנושא. תודה לכל מי שהגיעה עד כאן. שיהיה לכולכן רק טוב והרבה ממנו.
אחרי מספר אירועים ופניות אישיות אלי במסגרת הפורום הזה, החלטתי לצאת מהארון. לא כדי לפרוק, אלא יותר כדי לעזור לנשים אחרות שלא מוצאות פתרון. החלטתי להקים מסגרת תמיכה. באינטרנט אין מידע כלל בנושא וזו הסיבה העיקרית למעשה שלי. אני מספרת כאן על רגל אחת את הסיפור שלי וכל מי שיש לה שאלה מוזמנת לפנות אלי באופן חשאי. אני סובלת מדיכאון אחרי לידה. אם לדייק - יותר נכון להגיד שסבלתי מדיכאון עמוק מאוד מאז החודש השמיני. אני נמצאת בטיפול כבר מאז ולכן אחרי הלידה זה הרבה יותר קל אבל עדיין קשה. אני לא מאחלת לאף אחד בעולם את העונש הזה. גהנום, סיוט. ועכשיו הסבר - לא יודעת מאיפה להתחיל אני בת 29, יש לי בעל מקסים, משפחה מדהימה ואוהבת ופרנסה ראויה. אדם רגיל לחלוטין. אחרי שנים של כמיהה לילד, נכנסתי להריון ב"מכה ראשונה". לא נהניתי בהריון אבל החודש השמיני הפך בלתי אפשרי. נכנסנו לעשות הזמנת לידה ותקף אותי פחד אימים. הרגשתי פתאום שאני ממש לא מוכנה, לא רוצה. המצב התדרדר מאוד מהר. בכי מטורף, בושה, חוסר תפקוד מוחלט עד כדי הפסקת עבודה (בתפקיד בכיר מאוד). לא הייתי מסוגלת לדבר, לאכול, לשתות ולא הבנתי מה קורה לי. המשפחה הייתה בהלם. בעלי, שגם הוא בתפקיד בכיר מאוד, לקח שבועות של חופשה ואני החלטתי שאני לא יכולה לעמוד בלידה רגילה, בטח לא בטיפול של תינוק. הופנתי לפסיכיאטר אשר רשם לי מיד כדורים שדירדרו את מצבי עוד יותר. לאחר מספר שבועות פתאום חלה הקלה מסויימת, כך עובד הכדור. אחרי הכנות לניתוח קיסרי בשל המצב הנפשי הגעתי לבית החולים וילדתי תוך 50 דקות בלידה רגילה את ביתי המדהימה. היום בת 4 חודשים. השבועיים הראשונים היו קשים מנשוא, אחר כך התאוששתי אבל הדיכאון עדיין מקנן בי. בגלל שסבלתי כ"כ אני מעניקה לביתי מעל ומעבר ליכולתי כי אני פוחדת תמיד שאני עושה משהו לא טוב.אפשר להגיד שאני בדרך החוצה מהמצב. ועכשיו אני פונה אליכן בנות - חשבתי רבות לפני שנחשפתי בניק האמיתי שלי. יש כאן נשים שמכירות אותי באופן אישי ולא יודעות על כך. הדיכאון הוא רחוק מלהיות אותו בייבי בלוז שאתן מכירות. מוכנה לקבל 1000 בייבי בלוז ולא את העונש הזה שקבלתי. יש בושה וקשר של שתיקה בקרב הנשים שחוות את הדיכאון הזה ואני החלטתי להפר אותו. זה הורס משפחות, מוחק כל חלקה טובה באישיות וגורם לסטיגמה נוראית בעיני הסביבה. בעת הדיכאון, נשבעתי לעצמי לעזור לכל מי שחווה את זה. ויהי מה. כל מי שמכירה יולדת או הריונית שעוברת דבר דומה והסביבה לא יודעת לקרוא את המצב - מתבקשת להפנות אותה אלי. בנוסף, אני מעוניינת להקים איזשהי מסגרת ואתן מוזמנות להציע הצעות בנושא. תודה לכל מי שהגיעה עד כאן. שיהיה לכולכן רק טוב והרבה ממנו.
