החלטתי לשחרר קצת לחץ טרום ביקורת

[blg]

החלטתי לשחרר קצת לחץ טרום ביקורת

הביקורת רק בספטמבר אבל כבר שבועיים שלושה אני מתעלמת מכאבים בחזה - דומים למה שהיה לי לפני הסרטן, בחילות, הקאות, אובדן תאבון ומסוף השבוע גם כאבים בצלעות - אז, הניחו שכאבים בעצמות החזה היו קשורים לדלקת פרקים, שוב מציק לי לשכב על הצד... ואני לא רוצה להכנע לחשש, ויש CT עוד שבועיים אז אני לא רוצה להקדים אותו אבל זה שם, ה"מה אם" במיוחד עד שגדל כבר השיער... אני יודעת שאין סיבה לדאגה כי הפרוגנזה (איזו מילה עם מבטא יקי, לא?!) טובה, הגבתי טוב לךטיפול ובאפריל היתה ביקורת מצויינת. זה בדיוק הנישה בה אני לא משתפת את הקרובים לי (פשוט כי התגובות שלהם מלחיצות אותי / לא נעימות לי ) והדאגה שלהם מרגיזה אותי ולא מוסיפה לי בריאות. המחשבות האינסופיות על מה אם...

 

[שרון07]

הלואי והיו שם בשבילך

לפעמים דווקא הקרובים אלינו, יכולים להבין הכי פחות ואולי דווקא מהמקום של הכאב ותחושת חוסר האונים שאין ביכולתם לעזור מקווה שתחשבי בחיוב ושמחשבות אלו יתרמו למאבק של הגוף.

 

[blg]

לעניין הקרובים

הם כמובן נחלקים, לא כולם מגיבים אותו דבר, אבל רוב התגובות מעצבנות לי כי הן לא מה שאני רוצה. אמא שלי לא מסוגלת להתמודד עם הדיכאון - היא ממש כעסה (!!!!) עלי כשלא "יצאתי" מזה, ולא רציתי ללכת לטיפול (בסופו של דבר כוחות הנפש שלי(!) עצמי (!) עזרו לי לחצות את נקודת המינימום ולהשתפר מאז כל יום). היא היתה פשוט בלתי נסבלת!!!!!!! וזה למרות שבמהלך המחלה עצמה היא היתה משהו!! עם הסרטן היא יכלה להתמודד עם הדיכאון - היא נורא!!! אין לי כל רצון או חשק לשתף אותה במחשבות שלי. אני ממש לא עונה לה גם כשהיא שואלת (הרבה, כי אכפת לה, מאוד!) כל יום / יומיים היא שואלת איך המצברוח שלי ותשובתי (אמיתית / שקרית) נהדר!!! הכל בסדר, מצויין וכו´ בימים רעים אני מתחמקת מלדבר איתה. עכשיו לא נעים לי שתחשבו שהיא מפלצת... היא לא, פשוט לא ממש "בן אדם מקבל" רגשות. וגם הרגיזו אותי כמה מחברי שלא העלו בדעתם ללכת לטיפול בעצמם אבל "שלחו" אותי לטיפול (אפילו תרופתי) הצביעות קוממה אותי אם זה לא "ראוי בשבילך" אז אל תמליץ לי על זה! ואלו שנוזפים בי - עד מתי תתעסקי בזה? נכון זה בא מהמצוקה שלהם (אני לרג´ית איתם!) ואני מזהה את החשש / קושי / רצון לעודד אותי להתקדם הלאה אבל בו בזמן בא לי להרביץ להם (קצת שכל בקודקוד...) וואו לא ידעתי שאני ככה כועסת... אמא´לה וחוץ מהם יש כמובן את אלו שמכילים, ששומעים שתומכים שמבינים אפילו. ויש אתכם: זרים אינטימיים שאפשר לומר לכם הכל.

 

[שרון07]

מכירה את התחושה הזו

שההורים, או אחד מהם הם באמת אנשים אכפתיים ואוהבים, רק שכאילו יש את הדברים האלה, שאיתם פתאום הם לא מסוגלים להתמודד, כי זה לא מובן, המחלה זה משהו מאוד ברור, אבל מצב נפשי פתאום נראה משהו תלוש, אי אפשר להבין מה זה בדיוק אומר, אלא אם כן היית שם, או אתה נמצא שם עדיין. לכן, טוב שיש את כאן, את הפורום ובדיוק בשביל זה קיימות קבוצות תמיכה, כי לפעמים, את התמיכה הטובה ביותר, באמת ניתן לקבל רק ממי שעבר בעצמו, ולאו דווקא מהחוג הקרוב שלנו אני איתך

 

[lital_helmer]

אוי הקרובים.....הקרובים....

תגידו, לא הרגשתם פעם שמאס לכם מהשאלה :"איך את/ה מרגיש/ה?" לי נמאס. אני חושבת שפשוט זאת הדרך של המשפחה שלי להתמודד. ולפי התשובה שאני עונה...אם יש לי סבלנות בכלל לענות...אז אם ממשיכים "אז מה?! את עוד..." או משהו כמו:"עוד כואב לך שם?" ואיך שאני מתרגזת. ובכלל...בזמן האחרון אני שמה לב שאני ממש בלתי נסבלת לפעמים, חסרת סבלנות, מצבי רוח משונים, ואין סוף... קשה לי להסביר למה זה קורה לי. ליטל

 

[MemphisRaines]

את נסבלת בהחלט

זה הם שלא נסבלים

המשפחה תמיד לחוצה יורת ממך את היא זאת שעוברת ויודעת איך היא מרגישה הם פשוט רוצים לדעת ולא מבינים שהשאלות הללו זה מעצבןןןןןןןןןןןןן שרון

 

[Envinyatar]

זה כל כך בדיוק מה שהרגשתי...

פתרון אחד - מהפכני הוא להיות אסרטיבית, אמרתי: השאלות מלחיצות אותי, אני בסדר, ואני מעדיפה לבחור מתי לדבר על זה אם זה בסדר מצידכם" התוצאה - רוב השאלות נעלמו, בכ"ז צריך לזכור שגם לאמאבא / אחים /אוהבים אחרים פשוט קשה והם דואגים אבל המסה ירדה מאוד. ועניין הבלתי נסבלת - יש לך "ייתרו" כשיש לך סרטן, אנשים מוכנים "לסבול" אותך יותר, חברה קרובה שלי אמרה לי בדיעבד שהיתה תקופה שהייתי מאוד אגרסיבית כלפיה אבל בשיחה עם בעלה הם החליטו שזה בסדר להיות ה"שק איגרוף" שלי. אני לא ממש מסכימה איתה - אפילו לא הייתי ערה לכמה גועלית הייתי, אבל אפשר ללמוד מזה שמי שאוהבים אותנו מוכנים לקבל מאתנו גם קצת בלתי נסבלות. ואת יודעת מה מותר גם לכעוס קצת על העולם לפחות לאיזו תקופה. אני משתדלת לסלוח לעצמי על זה...על משקל זה שאני מאוד סלחנית כלפי אחרים במשבר.

 

[פורפורית]

../images/Emo163.gifמצאתי../images/Emo6.gif

מתי ששואלים אותי מה נשמע אני עונה ברוך השם, וזה עובד יופי.התשובה מספקת את כולם.

 

[MemphisRaines]

זה אולי לא הרבה אבל

אנחנו כאן בשבילך אנחנו כאן כדי להקשיב ולדבר כדי להתייעץ כדי לפרוק מהלב

הלחצים הללו מלווים אותנו כל הזמן כל ביקורת מביאה עימה פחדשים חדשים כל בדיקת דם מלחיצה ולפעמים קשה מאד לדבר עם הקרובים לי קשה מאד לדבר על הלחץ עם הורי הם יודעים בדיוק המ עובר עלי לפני כל ביקורת אבל התגובות שלהם לא מקילות מהלחץ ואימי מלחיצה אותי מכיוונים נוספים לעומת זאת החברים שלי גם כאן וגם במציאות יודעים לגשת אלי ולגעת בי אז קחי

לא להתייאש ולא לוותר לפחד פשוט ללכת קדימה בעיניים פקומות באהבה

שרון

 

[שלומפר1]

../images/Emo85.gifהורים קרובים וחיות אחרות

אהה כמה שזה מוכר... אבל אני חושב שניתן קצת להבין אותם.. כל עוד מדובר בטיפולים "פיזיים" רואים את זה בעיניים- אז יש רופאים בואו ניתן להם לטפל. ברגע שמדובר בבעיות מנטליות (דכאונות, עצבות, רגשות) אנשים מאוד בודדים אנו ובצדק- כי המחשבות רגשות ותחושות הם רק שלנו ולהורים וקרובים זה הדבר הכי קשה כי פה אין מרשם כיצד לעזור ולהקל וידוע לכולנו שחוסר פרופורציה בתגובה גרוע יותר מתגובה גרועה אין מרשמי פלא אולם עצתי היא- מדובר בבריאותך שלך ולכן עם כל החששות המובנים והנלווים אל תזנחי את זה ותבדקי כל מחושים וכאבים כמה שיותר מוקדם זה מאוד קריטי לפעמים ובקשר להורים הוכל רק להציע פתרון שאני מצאתי להתמודד עם הורי שלי:[ 1. יש לעבור לגור לא בחברת ההורים ברגע שהמצב מאפשר זאת. 2. יש "לרמוז" לאמא שעובדת סוציאלית יכולה "להיות מעורבת" בדברים עם אמא שלך 3. כאשר מגיעות "הזמנות" מטעם העובדת הסוציאלית לפגוש אותך יש לשים את הדברים על השולחן ולהגיד- אני לא צריכה עובדת כרגע אבל אמא שלי כן קצת לא נעים אבל תתפלאי כמה זה עוזר!!! ואין חכם כבעל נסיון שגיא

 

[blg]

כן, אני מבינה מאיפה זה בא להם

אבל זה לא הופך את זה לפחות מתסכל / מכעיס. כשבקושי סחבתי את עצמי מרוב דיכאון והייתי צריכה לחשוב כדי (ואם) להמשיך לנשום היא הציעה לי ללכת לקנות בגדים (וזה ממש לא אני) והתעצבנה עלי שאני לא משתפת איתה פעולה כי כידוע אין כרכישת בגדים כדי להתמודד עם צרותינו.... אני לחלוטין (!) לא גרה עם הורי, גם בזמן הטיפולים לא גרתי אצלם. אך נסיוני שלי מגלה שלא המרחק הפיזי קובע את הקשר איתם אלא היכולת שלנו להציב להם גבולות. לא בטוחה שהבנתי על איזו עו"ס אתה מדבר, זו שפגשתי באונקולוגיה היתה לא מרשימה (לשון המעטה) ובכל מקרה כשאמא שלי הציעה שאלך לטיפול החזרתי אליה את ההצעה, היא כמובן לא הלכה, "כי לא לי יש סרטן" וגם, ברוך הבא לפורום

 

[פורפורית]

../images/Emo24.gif../images/Emo24.gifנשמות יקרות../images/Emo25.gif

סליחה שאני נידחפת אבל בתור אם ל3 טפו טפו שיהיו בריאים כולם, אני לא מסוגלת אפילו לרגע לחשוב איך הייתי מתמודדת אם חס וחלילה משהיא מהן הייתה חולה, קשה להתמודד אתכם צעירים כשאתם בריאים, אז בטח עוד יותר קשה כשרע לכם, האהבה שהורה חש לגבכם אינה משתווה לשום דבר אחר ביקום, ולכן הטעויות והרצון לעזור והבאסה שלא יודעים איך, ובננו על מי נוציא את הכל אם לא על ההורים? רק הם מסוגלים לספוג הכל באהבה ולהמשיך ,נא לא לכעוס כי אני מהצד שלכם וחוויתי את הסבל שלכם,

 

[blg]

זה לא היה נגד כל ההורים

ואפילו לא נגד ההורים שלנו כל הזמן... ועל מי נוציא? ממש לא על האמא שלי! לה יש אפס יכולת להכיל רגשות (גם את שלה אם את שואלת אותי) והקושי / שבירה /נרגנות היו אצל אחרים הרבה יותר מאשר אצלה (אם כי עלי להודות שבפעמים שבהם הייתי לחוצה /עצבנית ליידה היא דווקא הצליחה לפעמים לשאת את זה) ויש כל כך הרבה דברים נוראים שהורים עושים וקוראים לזה אהבה או מצדיקים את המעשים הללו ב"רק אני אוהב/ת אותך" "לאף אחד לא אכפת ממך כמוני" והאמת? להיות הורה לא מייצר אלטרואיזם ואת/ה אמנם רוצה שלילד שלך יהיה טוב ושהוא יהיה מאושר אבל גם יש לך אגו ואת/ה חושב שאתה יודע איך הוא יהיה מאושר או איך למנוע ממנו סבל. (אל תגע בחשמל כשהו בן 2 אל תתקשרי אליו, חכי שהוא יצלצל,כשהיא בת 16...) ובצד הרגש הזה של ההורה ש"לא משתווה לכלום" יש גם רגשות שליים כלפי הילדים שלנו - אלו הרגשות ש"אסור לדבר עליהם כי זה לא יפה" אבל אני (הכי מאפשרת בעולם) שמעתי על זה כבר מהרבה מחברותי (מותר לספר לי הכל) וזה אפילו לא עומד בסתירה לאהבה שחשים כלפי הילד. זהו דגימה ממשנתי הפילוסופית להפעם

 

[ס ו ז נ ה]

../images/Emo28.gif האינטואיציה היא קסם

BLG, כשהשתחררתי מביה"ח, אחרי חצי שנה כמעט רצופה, החלטנו לערוך "מסיבת סיום הטיפולים". נאלצנו להזמין 150 איש בלבד, פשוט כי חלק גדול מהאנשים שבאו לתרום דם, התפללו או תמכו בדרכים אחרות - זרים לי, ולא היה ביכלתי לאתר אותם. המסיבה נערכה אצלנו בבית ובחצר, ונמשכה כ-5 שעות. הייתי מאושרת כמו בחתונה. אבל לא אוכל לשכוח איך, כשהתחלנו לבשר לאנשים על הרעיון, שאלו אותנו - "ומה אם הסרטן יחזור?" התשובה, דווקא של בעלי, היתה חד-משמעית. "נעבור שוב טיפולים ונארגן עוד מסיבה....". אני מרגישה שמחובתי להיות נחושה בדעתי להיות בריאה, להתאוות לחיים, לרצות להיות כאן, אחרי שנפל בחלקי הכבוד להיות במקום האחר. ואני ממלאה את החובה הזאת, בכל יום מחדש, רק להיום. תסמכי על האינטואיציה שלך. גם בעניין הכאבים והתופעות האחרות, גם בעניין האינפורמציה לסביבה. האינטואיציה שלך תוביל אותך למקום טוב, תטפחי אותה, היא יכולה לפעול לפעמים כמו קסם. אני מחבקת אותך ומחכה איתך ל CT ולתוצאות.

 

[blg]

יש לי הארה בעקבות דברייך ..

מצחיק גם אני עשיתי "מסיבת סיום לסרטן" עם כל החברים והמשפחה (חשבתי שאני נורא מקורית...) והיה אירוע מאוד נחמד. חברים מדהימים שלי ליוו אותי לאורך כל הדרך וחגגו איתי והאמת היא שהשאלה "מה אם" לא עמדה על הפרק (לפחות לא בקול רם) אבל התשובה של בעלך?! זו בדיוק התשובה. לעניין האינטואיציה (פה ההארה) יש משהו - אני יותר סומכת עליה או שהיא התחדדה (או שניהם) אני "יודעת" כל מיני דברים, אולי פשוט יותר נותנת להם מקום. לא בדיוק יודעת להסביר. ואני אגב לא חוויתי את הסרטן כמאיים על החיים, בכל זאת הרופא אמר לי ש90%מבריאים, לרגע לא חשבתי שאני ב10% האחרים. ולגבי הCT אקבע תור לשבוע הקרוב / שבוע הבא ואני מניחה שיהיה טוב. נורא לא בא לי על הדקירות, הורידים שלי כבר לא משהו מאז שחוררו אותם. איך נרקומנים עושים את זה לעצמם? ותודה על החיבוק אני משתדלת ללמוד להתחבק...