תראה ככל שהעמקתי בהבנת הגמגום
הבנתי שאני לא מבין שום דבר.
יש בגמגום שתי חלקים:הבעייה המקורית:,שרוב קלינאי התקשורת קוראים לה אובדן השליטה בדיבור.
וחלק שנובע מהרגלים של המגמגם מתוצאה של אובדן השליטה בדיבור.
אובדן השליטה בדיבור כנראה לא נמשך הרבה זמן,אבל המגמגם תופש את זה בתור אירוע טראומתי ומכאן כל דיבורו משתנה.
השינוי הוא כל כך משמעותי כי ככל שהמגמגם פוחד יותר הוא עלול ללחוץ יותר על הדיבור,ואז מערכת הדיבור תינעל ולא תעבוד.
הלחץ בדיבור הוא הרגל נרכש שנבנה לאורך שנים,ומשתנה בתדירותו אצל כל מגמגם.
כשהמגמגם מרגיש שהוא לא עומד לגמגם ,הוא ילחץ פחות בדיבור וידבר יותר שוטף,עד שהוא יראה ששוב הוא מאבד שליטה ואז הוא ינסה למנוע את זה וילחץ יותר.
אין אף שיטת דיבור שיכולה להבטיח שליטה מלאה בדיבור,תמיד יהיו מצבים שבהם המגמגם יצטרך להתמודד עם ההרגשה שהוא עומד לגמגם,והשאלה מה הוא יעשה אז(זה מאוד כיף כשמרגישים את המשימות,אבל יש מצבים שבהם לא מרגישים את המשימות ומה עושים אז,פורשים לצד ומנסים לתרגל את הדיבור?).
וכמו כן בנוסף לזה מהצד ההפוך ברגע שהמגמגם מרגיש שליטה בדיבור,הוא מרגיש לפעמים שהוא לא מגמגם ואז הוא ינסה לדבר ספונטאני דבר שבסופו של דבר יחזיר אותו לנקודה הקודמת.
היות שהדברים שהמגמגם עושה מתי שהוא מרגיש שהוא עומד לגמגם שונים ממגמגם למגמגם,ישנם מגמגמים שלא יוכלו לעמוד בפני השינויים האלו וישנם שיתמודדו איתם בקלות יותר.
לגבי שימוש במצבי לחץ,הגורואים של שיטת עיצוב שטף ד"ר וובסטר וד"ר קרול סוברים שבמצבי לחץ מגמגמים יחזרו להשתמש בדיבור הרגיל שלהם,כי זה מצבים שהם לא רגילים אלהם,ועל ידי תרגול הם ידברו משימתי והכל יסתדר.
אני לא חושב שהם צודקים ואני לא היחיד,קלינאי תקשורת שאכפת להם מה המגמגמים חושבים או שהם בעצמם מגמגמים הגיעו למסקנה,שיש לחץ והרגשות שבהם לא ניתן לשלוט בדיבור,ולכן צריך קודם כל לנסות להוריד את הלחץ לרמה שניתן לשנות משהו בדיבור(ואני עד שברמת לחץ לא היה לי שום שליטה על הדיבור שלי,לא על קצב ולא על כלום,מייד הרגשתי הרגשה שאני לא יכול לדבר בכלל).אגב יש המון קלינאי תקשורת שדגלו בשיטת עיצוב שטף,וחזרו בהם בין היתר מהסיבות האלו.
יש בעיצוב שטף כמה בעיות מובנות שנובעות לדעתי מזה שמיסדיה לא גימגמו ולא הבינו מה זה לגמגם,אבל ניתן להשתמש בכלים של השיטה ברגע שלומדים לחיות עם הגמגום,דבר שלא מטופל בכלל בשיטה.
