החלק הכי קשה עבורי היה להודות במחלה
עד לפני שנה וחצי נהניתי מחוסן גופני ובריאות טובה (כך לפחות חשבתי
) תמיד עניתי לכל "הנשמות הטובות" ששאלו "מתי תעשי כבר דיאטה?", לרציניים ביניהם הייתי עונה "ביום שהבריאות תיפגע", לחולרות
ביניהם עניתי "ביום שאתה תעבור השתלת מוח / ביום שימצאו תרופה לכיעור שלך / למחלת הטמטום / חוסר הטקט שלך" ועוד כהנה וכהנה מרגליות. לכל מי שהציע לי ניתוח, ולכל הטמבלים עם עודף משקל של 10-15 ק"ג שהיו אומרים לי "תאמיני לי עכשיו הייתי עולה 20 קילו בשביל לעשות את הניתוח" (הם לא רעים, פשוט מטומטמים). אני זוכרת חברה שרצה אלי לפני שנה וחצי עם התמונה של מנשה קדישמן שעבר ניתוח קיצור קיבה והתכווץ לחלוטין, הקיצר רצה אלי עם 15 קילו עודפים ואמרה לי שהיתה נותנת את החיים שלה בשביל לעבור את הניתוח. יאללה, לכי תני, ממילא התרומה שלך ל- IQ העולמי לא מדהימה מדובר באחת שעשתה מלתעות ויום למחרת רצה לשוק, קנתה לאפה, טחנה אותה ושתתה. הקיצר, תמיד אמרתי שניתוח הוא צעד מאוד קיצוני והוא מתאים רק למי שחולה במשהו. ואז הגיע היום שהבריאות נפגעה, שחור על גבי לבן, אחרי חודשים ארוכים של הרגשה חראית, ואיתו ההכרה הכואבת, שאני חולה! שאני לא מסוגלת להוריד עשרות ק"ג על ידי דיאטה רגילה, ושלצערי הרב, רק ניתוח יכול לעזור לי לרדת במשקל. זהו אני חולה, הגעתי למקום שהבריאות נפגעה, ומכאן עליתי על רכבת שדים מסחררת (כל חודש עוד קילו מצטרף למאזן האימה), והדרך היחידה לחזור להיות בריאה שוב, היא על ידי צעד דרסטי ודרמטי כמו ניתוח קיצור קיבה. למי ששרד עד לכאן, שיהיה בהצלחה
.
עד לפני שנה וחצי נהניתי מחוסן גופני ובריאות טובה (כך לפחות חשבתי
