החמות בעלת לב הזהב. סיפור אמיתי.
הרקע: יש לה כלה אחת. ויש לה חתן אחד. יש לה עוד שלושה ילדים מבוגרים. היא עובדת חצי יום מחוץ לבית וחצי יום בתוך הבית. תמיד אמרו עליה: וואלה, איזה לב זהב. איזו בשלנית. איזו מארחת. והיא, עם חיוך ענק היתה אומרת: עזבו, אני אוהבת את זה. ילדיה תמיד סמוכים לשולחנה. היא לא יודעת להגיד "לא". תמיד טורחת. תמיד רוחשת. מקפצת מכאן לשם. עומלת. הדבורה קטנה עליה. כלתה(וסליחה שאני כותב זאת) מעולם לא אמרה לה, עזבי, שבי, נוחי אני אעשה את זה ואת זה. תמיד היא ובעלה באו אל המוכן. החתן הטרי וביתה אהבו אף הם לסמוך על שולחנה. הילדים, ילדים? גברים מבוגרים אצו רצו לשולחן העמוס ולא חשבו שאמנם אין כמו אמא אבל אמא לא יצוקה מברזל. עוד אמש, בשיחת טלפון בין מחותנים, אמרתי לה:" ....למה לא תצאי לחופשה, קצת מנוחה?" והיא? "עזוב" היא אמרה. "זה הכיף שלי".. הבוקר, היא התמוטטה. איבדה הכרתה. וכעת, עומדים הילדים ליד מיטתה בביה"ח וכוססים ציפורניים. "מה יהיה?" הם שואלים. כן. בנות יקרות. כולם חכמים לאחר מעשה. ואל תגידו: מה ,היא לא יודעת להגיד, לא? לא. היא לא יודעת. ואם תגיד הרי היא אוטומטית מכשפה. היא לא ידעה להגיד לא. אבל, אני חותם על כך, כשתבריא ותצא ומביה"ח היא תהיה מלכה. מה זה מלכה? האם אמא של המלכה. אז מנסיון הפרטי שלי, אוסיף לקחים אותם הנחלתי לילדי: 1. הבהרתי לכולם, שההורים שלהם(אני ואשתי) אנשים עובדים (וזה חשוב להזכיר לילדים שחושבים שעבודה זה לונה פארק) 2. ולכן, אין בעיה לבוא ולהתארח. אבל כל אחד שבא, לא בא עם ידיים ריקות. 3. הכנות לארוחות -כולם לוקחים חלק בזה. לא טוב? לא מוצא חן בעיני מישהו? אז תודה רבה. "היום אני חולה- אין קבלת אורחים". 4. אולי זה נשמע עד כה אכזרי. רוע לב. לא ולא. נשבע לכם שהכל מתנהל על הכיפק אם כי פה ושם יש חריקות אבל כאלו שניסלחות. ולאחר מגילה כה ארוכה אשמח לשמוע ולקרא תגובות.
הרקע: יש לה כלה אחת. ויש לה חתן אחד. יש לה עוד שלושה ילדים מבוגרים. היא עובדת חצי יום מחוץ לבית וחצי יום בתוך הבית. תמיד אמרו עליה: וואלה, איזה לב זהב. איזו בשלנית. איזו מארחת. והיא, עם חיוך ענק היתה אומרת: עזבו, אני אוהבת את זה. ילדיה תמיד סמוכים לשולחנה. היא לא יודעת להגיד "לא". תמיד טורחת. תמיד רוחשת. מקפצת מכאן לשם. עומלת. הדבורה קטנה עליה. כלתה(וסליחה שאני כותב זאת) מעולם לא אמרה לה, עזבי, שבי, נוחי אני אעשה את זה ואת זה. תמיד היא ובעלה באו אל המוכן. החתן הטרי וביתה אהבו אף הם לסמוך על שולחנה. הילדים, ילדים? גברים מבוגרים אצו רצו לשולחן העמוס ולא חשבו שאמנם אין כמו אמא אבל אמא לא יצוקה מברזל. עוד אמש, בשיחת טלפון בין מחותנים, אמרתי לה:" ....למה לא תצאי לחופשה, קצת מנוחה?" והיא? "עזוב" היא אמרה. "זה הכיף שלי".. הבוקר, היא התמוטטה. איבדה הכרתה. וכעת, עומדים הילדים ליד מיטתה בביה"ח וכוססים ציפורניים. "מה יהיה?" הם שואלים. כן. בנות יקרות. כולם חכמים לאחר מעשה. ואל תגידו: מה ,היא לא יודעת להגיד, לא? לא. היא לא יודעת. ואם תגיד הרי היא אוטומטית מכשפה. היא לא ידעה להגיד לא. אבל, אני חותם על כך, כשתבריא ותצא ומביה"ח היא תהיה מלכה. מה זה מלכה? האם אמא של המלכה. אז מנסיון הפרטי שלי, אוסיף לקחים אותם הנחלתי לילדי: 1. הבהרתי לכולם, שההורים שלהם(אני ואשתי) אנשים עובדים (וזה חשוב להזכיר לילדים שחושבים שעבודה זה לונה פארק) 2. ולכן, אין בעיה לבוא ולהתארח. אבל כל אחד שבא, לא בא עם ידיים ריקות. 3. הכנות לארוחות -כולם לוקחים חלק בזה. לא טוב? לא מוצא חן בעיני מישהו? אז תודה רבה. "היום אני חולה- אין קבלת אורחים". 4. אולי זה נשמע עד כה אכזרי. רוע לב. לא ולא. נשבע לכם שהכל מתנהל על הכיפק אם כי פה ושם יש חריקות אבל כאלו שניסלחות. ולאחר מגילה כה ארוכה אשמח לשמוע ולקרא תגובות.
