הי בשבושונית, תודה לתגובה.
אח חולה זה כואב כואב כואב עד אין קץ, בעיקר שהוא האח הצעיר שתמיד הגנת עליו ושמרת אבל ילד ?! ממש כואב לי בעצמות לחשוב על ילד חולה. אני מורידה את הכובע בפני ההורים. הורי נפטרו לא מזמן כל כך. אבא שלי מת משברון לב. הוא ראה את מצבו של אחי ולא יכול היה לעשות שום דבר. ראה את ההדרדרות, ספג את הצרחות , האיומים וההלוצינציות ולא ידע מה לעשות עם זה. הזמינו לו דרך קופת חולים פסיכיאטר אבל אחי לא רצה ללכת. רק שנה אחרי שאבי נפטר אני ואחותי דאגנו שיאושפז וגם זה רק אחרי שנבהלנו מאיומים שלו. מאז האישפוז והתרופות, ברוך השם אחי חזר אלינו. אחרי חמש שנים שלא היה לי אח. לא יאומן. אמא שלי עד יומה האחרון לא ממש הבינה מה קורה לאחי. את מדברת על כך שישנה דאגה לבן אחרי שההורים הולכים לעולמם , אז אני מאחלת לך עד 120, ואת באמת צודקת, צריך להעביר באופן קבוע ושיטתי לאחים שאתם מצפים מהם שהאח שלהם על מחלתו יהיה תמיד חלק מהמשפחות שלהם. להגיד לך שזה קל? זה לא קל בכלל. כשהיו לאחי התקפים היה מגיע לבית שלי יחף, מוטרף, מלוכלך ואני בחוסר אונים משווע לא ידעתי מה לעשות איתו. הבנות שלי היו עדות לכל הדברים. הן דאגו לי מאוד וחששו לחיי. טוב שהכל נגמר וזכינו לאח שנולד מחדש בזכות הרספרידל.......והן זכו לדוד שהן מאוד אוהבות. זה היה לפני כ - 3 שנים ועדיין עורי מצטמרר מהזכרון. כתבתי יותר מידי. תודה לך
