הטבעות
טבעות/ או השיחה שמעולם לא התקיימה
"יש לך שתי בנות", סיננה מבין שפתיה,
"שתי בנות יפהפיות. הגדולה כבר בת חמישים, והקטנה בת ארבעים, והן שתיהן במקום להפוך לשמשות שנותנות מאורן ומחומן לבני משפחתן" וכאן לקחה אויר, "במקום זאת", המשיכה לסנן מבין שפתיה, "את הפכת אותן ללוויינים שלך. אין להן אור משל עצמן. את אורן הן מקבלות ממך והאור הזה בקושי מספיק להן כדי להתקיים. לא נשאר להן שום מקור חום לתת לאחרים. הפכת אותן לשני ירחים כבויים שסובבים אותך יום וליל.
ואת יודעת מה עוד?" המשיכה וקצפה, "את חיה דרכן. אין לך ממש חיים משלך.
כל בוקר כמו שעון מדוייק את מתקשרת אל כל אחת מהן, לשאול מה קורה? מה נשמע? והן באופן הכי מתוכנת מספרות לך כמה רע להן. הן יודעות שהצרות מזינות אותך. דרכן את חיה. את מתמודדת עם הבעיות של האחת ועם הצרות של השניה וככה מזרימה לעצמך אנרגיות נעורים." לרגע עצרה את שטף דיבורה כדי לנשום את אויר החדר המעיק.
"אז מה?" עונה לה קול יבש משהו. מבעד לאפרכסת נשמע קול בליעת רוק שהצליח לעבור דרך קוי הטלפון. "אז מה? מה רע בכך? זה נותן לי אנרגיה, זה ממלא אותי חיים. אני מאוד אוהבת להיות בעניינים ולהרגיש את מה שהבנות שלי חוות. מה לא בסדר בזה?" התמימות היבשה הזאת בקולה של אחותה, הרתיחה אותה.
"מה רע בזה את שואלת?" היא נוזפת באחותה ומרגישה את דופק ליבה מחליף הילוך.
"הדבר הרע בזה הוא שאת לא חיה חיים משלך. הדבר הרע בזה הוא שלילדות שלך אין חיים משל עצמן. שלושתכן שזורות זו בזו כמו הטבעות של האולימפיאדה. אין לכן שום יכולת להתנתק זו מזאת. אתן חופרות זאת לזו בורות עמוקים ונופלות בהם שוב ושוב. כולם אשמים. הבעל, בית הספר, גן הילדים, ושוב הבעל המטומטם ושוב האמא שלו המפגרת, ושוב זאת המנהלת ושוב היועצת ואף פעם זאת לא את. מעולם לא טעית. מעולם לא שגית. מעולם לא טעית בזמן אמיתי אלא רק דקה לאחר מכן. ואז הצטערת מאוד, ודאגת לעדכן אותי יום יום כמה את מצטערת שעשית כך וכך ולא עשית אחרת מכך.
ואני, כמו אחות טובה, שמעתי והאזנתי והענקתי ממיטב עצותיי. ואת תמיד שמעת את עצותיי ופעלת בדיוק להיפך. נהדר. בי נשבעתי כל בוקר מחדש, ששוב לא אתן לך אף עצה בחינם. שאבת ממני כל טיפת אנרגיה אפשרית.
ועכשיו, אני עוזבת אותך לנפשך."
טרקה את שפופרת הטלפון וברגליים רועדות פנתה למרפסת והתיישבה לה על מדרגת האבן כשהיא מביטה בערגה אל מה שהיתה פעם פינת העישון שלה.
שטיחון קטן ומרופט, מאפרה נקיה, חבלי כביסה. לקחה נשימה עמוקה ושום ריח של סיגריה לא בא אל אפה. רק ריח של סמרטוט רצפה.
היא חשבה על אחייניותיה.
שתי ילדות שלא הצליחו להפוך לשמשות. חשבה על העובדה שלמחרת בבוקר היא תנהל עם אחותה שוב את אותה השיחה. היא ידעה שהיא עצמה הטבעת הרביעית ששלובה בתוך השלישייה.
****
"רק צדף פצוע מייצר פנינה..."
מנהלת פורום 'התמכרויות קטנות', המקום בו תמיד תמצא מישהו לדבר איתו...
http://www.tapuz.co.il/forums2008/forumpage.aspx?f...
טבעות/ או השיחה שמעולם לא התקיימה
"יש לך שתי בנות", סיננה מבין שפתיה,
"שתי בנות יפהפיות. הגדולה כבר בת חמישים, והקטנה בת ארבעים, והן שתיהן במקום להפוך לשמשות שנותנות מאורן ומחומן לבני משפחתן" וכאן לקחה אויר, "במקום זאת", המשיכה לסנן מבין שפתיה, "את הפכת אותן ללוויינים שלך. אין להן אור משל עצמן. את אורן הן מקבלות ממך והאור הזה בקושי מספיק להן כדי להתקיים. לא נשאר להן שום מקור חום לתת לאחרים. הפכת אותן לשני ירחים כבויים שסובבים אותך יום וליל.
ואת יודעת מה עוד?" המשיכה וקצפה, "את חיה דרכן. אין לך ממש חיים משלך.
כל בוקר כמו שעון מדוייק את מתקשרת אל כל אחת מהן, לשאול מה קורה? מה נשמע? והן באופן הכי מתוכנת מספרות לך כמה רע להן. הן יודעות שהצרות מזינות אותך. דרכן את חיה. את מתמודדת עם הבעיות של האחת ועם הצרות של השניה וככה מזרימה לעצמך אנרגיות נעורים." לרגע עצרה את שטף דיבורה כדי לנשום את אויר החדר המעיק.
"אז מה?" עונה לה קול יבש משהו. מבעד לאפרכסת נשמע קול בליעת רוק שהצליח לעבור דרך קוי הטלפון. "אז מה? מה רע בכך? זה נותן לי אנרגיה, זה ממלא אותי חיים. אני מאוד אוהבת להיות בעניינים ולהרגיש את מה שהבנות שלי חוות. מה לא בסדר בזה?" התמימות היבשה הזאת בקולה של אחותה, הרתיחה אותה.
"מה רע בזה את שואלת?" היא נוזפת באחותה ומרגישה את דופק ליבה מחליף הילוך.
"הדבר הרע בזה הוא שאת לא חיה חיים משלך. הדבר הרע בזה הוא שלילדות שלך אין חיים משל עצמן. שלושתכן שזורות זו בזו כמו הטבעות של האולימפיאדה. אין לכן שום יכולת להתנתק זו מזאת. אתן חופרות זאת לזו בורות עמוקים ונופלות בהם שוב ושוב. כולם אשמים. הבעל, בית הספר, גן הילדים, ושוב הבעל המטומטם ושוב האמא שלו המפגרת, ושוב זאת המנהלת ושוב היועצת ואף פעם זאת לא את. מעולם לא טעית. מעולם לא שגית. מעולם לא טעית בזמן אמיתי אלא רק דקה לאחר מכן. ואז הצטערת מאוד, ודאגת לעדכן אותי יום יום כמה את מצטערת שעשית כך וכך ולא עשית אחרת מכך.
ואני, כמו אחות טובה, שמעתי והאזנתי והענקתי ממיטב עצותיי. ואת תמיד שמעת את עצותיי ופעלת בדיוק להיפך. נהדר. בי נשבעתי כל בוקר מחדש, ששוב לא אתן לך אף עצה בחינם. שאבת ממני כל טיפת אנרגיה אפשרית.
ועכשיו, אני עוזבת אותך לנפשך."
טרקה את שפופרת הטלפון וברגליים רועדות פנתה למרפסת והתיישבה לה על מדרגת האבן כשהיא מביטה בערגה אל מה שהיתה פעם פינת העישון שלה.
שטיחון קטן ומרופט, מאפרה נקיה, חבלי כביסה. לקחה נשימה עמוקה ושום ריח של סיגריה לא בא אל אפה. רק ריח של סמרטוט רצפה.
היא חשבה על אחייניותיה.
שתי ילדות שלא הצליחו להפוך לשמשות. חשבה על העובדה שלמחרת בבוקר היא תנהל עם אחותה שוב את אותה השיחה. היא ידעה שהיא עצמה הטבעת הרביעית ששלובה בתוך השלישייה.
****
"רק צדף פצוע מייצר פנינה..."
מנהלת פורום 'התמכרויות קטנות', המקום בו תמיד תמצא מישהו לדבר איתו...
http://www.tapuz.co.il/forums2008/forumpage.aspx?f...
