ציפור שיר קרה
New member
הטחנה, או: איך למדתי להתלונן במסעדות
התובנה המרכזית שאיתה יצאתי מעבודה של שנים בעיתונות אוכל הוא ששירות מעולה יכול לשדרג אוכל בינוני, ושירות גרוע יכול להרוס אוכל מעולה. החוויה שלנו במסעדת "הטחנה" במטולה היא אחלה דוגמה. הסטייק שאכלנו שם - פילה, 200 גרם - היה אחד הטובים, ואחרי חודש וחצי בארגנטינה יש לנו איזשהו בסיס סביר להשוואה. אבל ערימת הפשלות שבדרך אליו לגמרי איימו להאפיל על החוויה.
רשימה חלקית:
1. בכניסה למסעדה יש שלט גדול כתוב בגיר עם מנות הספיישלים של היום. נדלקנו על הסיגר. אמרו לנו שנגמר. לא חשבו למחוק את זה כדי למנוע עוגמת נפש. אבל זה באמת בקטנה, ביחס להמשך.
2. המלצרית הביאה לנו תפריטי אוכל ושכחה את תפריטי היין. אחרי שהזמנו ביקשנו לעיין בהם, וקנקן מים. היא אמרה אין בעיה ושכחה מזה. אחרי כמה דקות המתנה קראנו למי שהתבררה בדיעבד כמנהלת המשמרת וביקשנו שוב. הפעם הדברים הגיעו מייד, אבל ההזמנה כולה עוכבה כדי להביא לנו קודם כל את היין. השעה כבר התקרבה לתשע בערב.
3. לפני האוכל מגיעה, על חשבון הבית, פלטה עם לחם הבית וסלטים (בתמונה. נחמדים מאוד). המלצר שהביא לנו את הפלטה שאל אם יש לנו בעיה עם בשר וחלב ביחד, כי הפטה כבד חלבי. אמרנו שאין בעיה. הוא אמר אני כבר מביא לכם ושכח מזה. אחרי כרבע שעה, כשכבר כמעט וחיסלנו את הלחם, הזכרנו לו והוא רץ למטבח להביא. בינתיים הגיעה המלצרית ממקודם ושאלה אם אנחנו מוכנים למנות העיקריות. אמרנו שלא כי אנחנו מחכים לפטה. היא התחילה בכל זאת לערוך לנו לעיקריות. עד שעצרנו אותה היא הספיקה לקחת לגיא את הסכום של הראשונות ולשים סכום של עיקריות. לי היא השאירה את שני הסטים. תיכף תבינו למה זה חשוב.
4. הפטה כבד הגיע, עם מנה נוספת של לחם. העיקריות - סטייק ונקניקיות הבית - הגיעו דקה אחריו, למרות שביקשנו בפירוש שיחכו עם זה.
5. הסטייק הגיע על מחבת לוהטת מלאה שמן רותח קופץ. קופץ על הידיים, על החולצה ולתוך העיניים. גיא קרא למלצרית להתלונן. היא לקחה את המחבת עם השמן הרותח-לוהט-קופץ, עם הסכום, ואחרי דקה החזירה לנו את הסטייק במחבת יבשה. רק שעכשיו לגיא לא היה עם מה לאכול אותו. מזל שאני נשארתי עם סכום הראשונות שלי. נתתי לו אותו.
6. הסטייק, כאמור, היה נהדר. נקניקיות הבית היו עשויות חלקית בלבד.
7. סיימנו לאכול ואיש לא הגיע לפנות את הכלים במשך למעלה מחצי שעה. כשקראנו למלצרית והזמנו קינוח היא לקחה כמה דברים סמליים והלכה. הקינוח הגיע כשהשולחן עדיין היה מלא צלחות - מנה ראשונה ועיקרית כאחד. היא הניחה אותו בצד כדי לפנות את הדברים ורק אז הגישה לנו אותו. בינתיים הגלידה שעל הפאי נמסה.
ואיך כל זה מתקשר לכותרת? כי כשהגענו לשלב התשלום והטיפ - גיא רצה להשאיר אפס - החלטנו, לראשונה בחיינו, להתלונן על השירות. כשאחראית המשמרת הגיעה לקחת את הכרטיס הנחתי עליו יד וסיפרנו לה הכל. היא הייתה עשר. היא התנצלה מעומק הלב, היא נתנה לנו כמה הסברים מניחים את הדעת (למשל, שפטה הכבד נגמר והלכו במיוחד לפריזר להפשיר לנו) וכמה שלא מהווים תירוץ אבל אפשר להבין ברמה האנושית (מלצרית חדשה שהחליפה מלצר חולה). דברנו איתה במשך כמה דקות ואז היא הודיעה לנו שבקבוק היין שלנו - רוזה של הרי גליל, מתומחר בלמעלה ממאה שקל - הוא על חשבון הבית. שלוש פעמים ניסינו לסרב, שלוש פעמים היא התעקשה, ובסוך קיבלנו את המחווה שלה והשארנו טיפ שווה ערך למחצית ממחיר הבקבוק. ויצאנו, אחרי הכל, מרוצים. מדהים איך לפעמים כל חווית השירות קמה ונופלת על מארחת אינטליגנטית אחת.
התובנה המרכזית שאיתה יצאתי מעבודה של שנים בעיתונות אוכל הוא ששירות מעולה יכול לשדרג אוכל בינוני, ושירות גרוע יכול להרוס אוכל מעולה. החוויה שלנו במסעדת "הטחנה" במטולה היא אחלה דוגמה. הסטייק שאכלנו שם - פילה, 200 גרם - היה אחד הטובים, ואחרי חודש וחצי בארגנטינה יש לנו איזשהו בסיס סביר להשוואה. אבל ערימת הפשלות שבדרך אליו לגמרי איימו להאפיל על החוויה.
רשימה חלקית:
1. בכניסה למסעדה יש שלט גדול כתוב בגיר עם מנות הספיישלים של היום. נדלקנו על הסיגר. אמרו לנו שנגמר. לא חשבו למחוק את זה כדי למנוע עוגמת נפש. אבל זה באמת בקטנה, ביחס להמשך.
2. המלצרית הביאה לנו תפריטי אוכל ושכחה את תפריטי היין. אחרי שהזמנו ביקשנו לעיין בהם, וקנקן מים. היא אמרה אין בעיה ושכחה מזה. אחרי כמה דקות המתנה קראנו למי שהתבררה בדיעבד כמנהלת המשמרת וביקשנו שוב. הפעם הדברים הגיעו מייד, אבל ההזמנה כולה עוכבה כדי להביא לנו קודם כל את היין. השעה כבר התקרבה לתשע בערב.
3. לפני האוכל מגיעה, על חשבון הבית, פלטה עם לחם הבית וסלטים (בתמונה. נחמדים מאוד). המלצר שהביא לנו את הפלטה שאל אם יש לנו בעיה עם בשר וחלב ביחד, כי הפטה כבד חלבי. אמרנו שאין בעיה. הוא אמר אני כבר מביא לכם ושכח מזה. אחרי כרבע שעה, כשכבר כמעט וחיסלנו את הלחם, הזכרנו לו והוא רץ למטבח להביא. בינתיים הגיעה המלצרית ממקודם ושאלה אם אנחנו מוכנים למנות העיקריות. אמרנו שלא כי אנחנו מחכים לפטה. היא התחילה בכל זאת לערוך לנו לעיקריות. עד שעצרנו אותה היא הספיקה לקחת לגיא את הסכום של הראשונות ולשים סכום של עיקריות. לי היא השאירה את שני הסטים. תיכף תבינו למה זה חשוב.
4. הפטה כבד הגיע, עם מנה נוספת של לחם. העיקריות - סטייק ונקניקיות הבית - הגיעו דקה אחריו, למרות שביקשנו בפירוש שיחכו עם זה.
5. הסטייק הגיע על מחבת לוהטת מלאה שמן רותח קופץ. קופץ על הידיים, על החולצה ולתוך העיניים. גיא קרא למלצרית להתלונן. היא לקחה את המחבת עם השמן הרותח-לוהט-קופץ, עם הסכום, ואחרי דקה החזירה לנו את הסטייק במחבת יבשה. רק שעכשיו לגיא לא היה עם מה לאכול אותו. מזל שאני נשארתי עם סכום הראשונות שלי. נתתי לו אותו.
6. הסטייק, כאמור, היה נהדר. נקניקיות הבית היו עשויות חלקית בלבד.
7. סיימנו לאכול ואיש לא הגיע לפנות את הכלים במשך למעלה מחצי שעה. כשקראנו למלצרית והזמנו קינוח היא לקחה כמה דברים סמליים והלכה. הקינוח הגיע כשהשולחן עדיין היה מלא צלחות - מנה ראשונה ועיקרית כאחד. היא הניחה אותו בצד כדי לפנות את הדברים ורק אז הגישה לנו אותו. בינתיים הגלידה שעל הפאי נמסה.
ואיך כל זה מתקשר לכותרת? כי כשהגענו לשלב התשלום והטיפ - גיא רצה להשאיר אפס - החלטנו, לראשונה בחיינו, להתלונן על השירות. כשאחראית המשמרת הגיעה לקחת את הכרטיס הנחתי עליו יד וסיפרנו לה הכל. היא הייתה עשר. היא התנצלה מעומק הלב, היא נתנה לנו כמה הסברים מניחים את הדעת (למשל, שפטה הכבד נגמר והלכו במיוחד לפריזר להפשיר לנו) וכמה שלא מהווים תירוץ אבל אפשר להבין ברמה האנושית (מלצרית חדשה שהחליפה מלצר חולה). דברנו איתה במשך כמה דקות ואז היא הודיעה לנו שבקבוק היין שלנו - רוזה של הרי גליל, מתומחר בלמעלה ממאה שקל - הוא על חשבון הבית. שלוש פעמים ניסינו לסרב, שלוש פעמים היא התעקשה, ובסוך קיבלנו את המחווה שלה והשארנו טיפ שווה ערך למחצית ממחיר הבקבוק. ויצאנו, אחרי הכל, מרוצים. מדהים איך לפעמים כל חווית השירות קמה ונופלת על מארחת אינטליגנטית אחת.