הטיטניק הפרטי שלי
לא הצלחתי להרדם, אפילו שצריך לקום בשבע, וזה לא קל בכלל השעות האלה. אז זפזפתי בטלויזיה, הרבה אקשן ובלאגנים יש בשעות האלה. סרטים סוג ז´, פתאום היה סרט על איזו אחת שמחפשת את האמא שלה שנטשה אותה כשהיתה תינוקת. בסוף של הסרט הן התחבקו. חייכתי בשביל שתיהן. אפילו שזה סרט-חייכתי. אחר כך פרומו של טיטניק, ופתאום אומרים הסרט הבא. ואני מעולם לא ראיתי את הסרט הזה. הבדיחה הקבועה שלי היתה "נו, כולם יודעים כבר מה הסוף, חבל לראות סרט כשהפואנטה שלו ידועה". כן, תמיד הייתי מתחכמת. נדודי שינה הצמידו אותי לטלויזיה בכל זאת, והתחלתי לראות. תוך כדי ההתחלה חשבתי על אחותי, שאהבה את הסרט הזה המון, שאפילו רכשה את קלטת הוידאו והיתה מסוגלת לצפות בה פעמים רבות מספור. ראיתי קצת בשבילי וקצת בשבילה, האמת. אמרתי לעצמי, אולי הנשמה שלה תגיע לאיזה ביקור לא צפוי, כמו שהיא עשתה לי בשבוע הקרוב(לא סיפרתי לכם, אבל חלמתי עליה עוד 3 פעמים ברצף לפני יומיים) והיא תצפה בסרט יחד איתי. אחותי השנייה באה לישון אצלי, אז הרגשתי כמו פעם, כשהייתי עושה עליהן בייביסיטר. הסרט היה יפה, הזלתי דמעות כמו ילדונת, האסון הזה לא נתפס בכלל. 1200 אנשים מתו שם. וסיפור האהבה היפה כל כך בין הנסיכה לתפרן היה מקסים בעיניי. כוחה של אהבה. כמה אהבה היתה שם. אפילו קנאתי קצת. הסרט ארוך, שלוש שעות, חצי ממנו זה אסון אחד גדול, היסטרי, אנושי. וכל הזמן המוסיקה הזו של השיר של סלין דיון, ואני בכלל מכירה את השיר בעל פה, אחותי היתה משוגעת עליה, כל הזמן דיסקים שלה ושרה בעל פה, ופעם ביקשה שאתרגם לה שיר שהתקשתה להבין בעצמה. אני לא אשכח את הערב ההוא, כשישבנו עם עטיפת הדיסק והקראתי לה משפט אחרי משפט, והסבר קצר מה זה אומר. אחותי הזאתי, רומנטית מאוד, כמה אהבה את השירים המתקתקים האלה. כמה. בסוף של הסרט, כשהרוב כבר מתים, והוא מבקש ממנה לא לוותר לעולם, התחלתי לבכות קצת, בשקט, כדי שאחותי הקטנה לא תתעורר. עוד מעט צריכה ללכת לצבא. שתישן טוב. ההוא שם כבר מת, היא נשארה בחיים, ואני שואלת באיזה מחיר החיים האלה ימשכו. היא, על פי התסריט המשיכה הלאה, וכמו שאמרה, ליבה של אשה מלאים בסודות, מעולם לא סיפרה לאיש על אותו ג´ק דוסון, שהציל אותה בכל מובן של הצלה. ואני ישר חושבת על איך אפשר להמשיך הלאה, שהנה אחותי מתה כבר תשעה חודשים, ואני מסתכלת על המחיר שאני משלמת, על האובדן הזה, ועל איך אני ממשיכה קדימה, עם החור הזה. חור זה קטן. אפשר להגיד בור. אפשר להגיד גראנד קניון. איזה מחיר אנשים משלמים על האובדן הכי נורא בחייהם, על אנשים שהיו ואינם עוד. אני חיה מיום ליום. יש ימים רעים ויש ימים יותר רעים. לפעמים יש שמחות קטנות, אבל הרקע הזה, של האבל, עדיין דומיננטי. אני יודעת שזה לגיטימי, אני רק רוצה שזה יפסיק. בחיי, שיגמר לי כבר הכאב הזה, אני יודעת שאין דבר כזה שיגמר, הכאב אין לו סוף. השמחות הקטנות משאירות אותי בצד השפוי של החיים. אחותי הקטנה התגייסה, אחי הקטן ניצח בתחרות טניס, אבא קיבל קידום בעבודה, אני עוד מעט מסיימת כתיבה של ספר, אמא מרגישה יותר טוב, ועדיין, שחור. כהה כזה, כמו כתם ששום אקונומיקה לא יוריד. בסוף של הסרט, כשהכל כבר ברור, ומוחלט וסופי, המוות הזה מוריד לי אסימון. זה תמיד היה, זה תמיד יהיה. מנת חלקנו כאנשים חיים. השבוע, אחרי הפיגוע בירושלים, הזדעזעתי. הפצע דימם לו כל הלילה. בחמש, כשסיפרו על המשפחה שחצי ממנה נהרגה בסברו, ישבתי מול המחשב, ובכיתי בהיסטריה. בכי כזה, של כאב, ואלוהים ישמור, אבל מה קורה כאן, איפה הוא עכשיו? איפה? מה עשינו רע כל כך שזה מגיע לנו, אלוהים. אתה שומע בכלל את כל האמהות והאבות והאחים והאחיות? אתה שומע את הסבתות והסבים והחברים והשכנים? ואת המורים והתלמידים אתה שומע? ואת החיילים והמפקדים? אתה שומע מישהו מאיתנו, צורחים אליך בצעקות נוראיות, בשברון לב, בתחינה. מספיק. די לנו. ואחותי? שומעת אותי בכלל? היא רואה אותי בוכה בלילות? היא רואה שאני קמה באמצע הלילה, כולי רועדת כי היה לי סיוט נוסף בהשתתפותה? היא יודעת שאני רוצה אותה בחזרה? את שומעת אותי, ממי? את רואה אותי כל לילה יושבת בחושך ובוכה? את רואה איך אני רועדת מול הקופסא הזו? כותבת לך מכתבים ארוכים כאלה, הנה תראי, אפילו ראיתי סוף סוף את הטיטניק בגללך, חשבתי אולי תבואי, נשב ביחד, ותגלי לי את הסוף. אחרי שהסרט נגמר, בכיתי בשקט עוד קצת, ומשכתי באף ואחותי הקטנה התעוררה ושאלה מה קרה ומה השעה ואמרתי תחזרי לישון מתוקה, ואז בכי חזק כזה, שאי אפשר לעצור בכלל, והיא שאלה מה קרה רויטל, תגידי מה קרה, ואני אומרת אני לא רוצה ככה יותר, איזה חרא עולם, וזה לא הוגן וכמה כבר אפשר לכאוב. כמה. והיא רק עמדה לידי וחיבקה ובכתה יחד איתי, עד שאמרתי די, תחזרי לישון, עוד מעט צבא. ראית אותנו כאן, בוכות בשבילך? צורחות לאלוהים שיחזיר אותך, שתבואי רק עוד קצת, לכמה דקות, אנחנו כבר נדאג שתשארי, נעשה טרייד אין עם אללה או בודהה או מי שזה רק יהיה. אני מוכנה להקריב הרבה, הכל, יד ימין שלי אני אתן, אני אבטיח לא להביא ילדים, החיים שאני אוכל להביא מול החיים שלך. בחיי שככה. רק תבואי, תבואי כבר. מתגעגעים. זה לא סרט. אני לא מוכנה שעכשיו יהיו כיתוביות, וקרדיטים לשחקנים ולהפקה, אני לא רוצה ככה מוחלט וסופי. ויודעת שזו רק משאלת לב, ויודעת שאין הזדמנות שנייה כמו בסדרה ההיא בערוץ שלוש. ויודעת שאין מוצא. לא כאן, גם לא בכניסה הבאה. אני טובעת, אחותי. כמו הטיטניק, טובעת לאט לאט, ויודעת שהסיכוי שלי הוא כמו שם. 700 מתוך 2200 שרדו שם. זה אומר 1:3. ורק כאן זה לא סרט, זה החיים שלי, זה על החיים שלי, של כולנו. כמה אפשר להמשיך ככה, תגידו לי. כמה.
לא הצלחתי להרדם, אפילו שצריך לקום בשבע, וזה לא קל בכלל השעות האלה. אז זפזפתי בטלויזיה, הרבה אקשן ובלאגנים יש בשעות האלה. סרטים סוג ז´, פתאום היה סרט על איזו אחת שמחפשת את האמא שלה שנטשה אותה כשהיתה תינוקת. בסוף של הסרט הן התחבקו. חייכתי בשביל שתיהן. אפילו שזה סרט-חייכתי. אחר כך פרומו של טיטניק, ופתאום אומרים הסרט הבא. ואני מעולם לא ראיתי את הסרט הזה. הבדיחה הקבועה שלי היתה "נו, כולם יודעים כבר מה הסוף, חבל לראות סרט כשהפואנטה שלו ידועה". כן, תמיד הייתי מתחכמת. נדודי שינה הצמידו אותי לטלויזיה בכל זאת, והתחלתי לראות. תוך כדי ההתחלה חשבתי על אחותי, שאהבה את הסרט הזה המון, שאפילו רכשה את קלטת הוידאו והיתה מסוגלת לצפות בה פעמים רבות מספור. ראיתי קצת בשבילי וקצת בשבילה, האמת. אמרתי לעצמי, אולי הנשמה שלה תגיע לאיזה ביקור לא צפוי, כמו שהיא עשתה לי בשבוע הקרוב(לא סיפרתי לכם, אבל חלמתי עליה עוד 3 פעמים ברצף לפני יומיים) והיא תצפה בסרט יחד איתי. אחותי השנייה באה לישון אצלי, אז הרגשתי כמו פעם, כשהייתי עושה עליהן בייביסיטר. הסרט היה יפה, הזלתי דמעות כמו ילדונת, האסון הזה לא נתפס בכלל. 1200 אנשים מתו שם. וסיפור האהבה היפה כל כך בין הנסיכה לתפרן היה מקסים בעיניי. כוחה של אהבה. כמה אהבה היתה שם. אפילו קנאתי קצת. הסרט ארוך, שלוש שעות, חצי ממנו זה אסון אחד גדול, היסטרי, אנושי. וכל הזמן המוסיקה הזו של השיר של סלין דיון, ואני בכלל מכירה את השיר בעל פה, אחותי היתה משוגעת עליה, כל הזמן דיסקים שלה ושרה בעל פה, ופעם ביקשה שאתרגם לה שיר שהתקשתה להבין בעצמה. אני לא אשכח את הערב ההוא, כשישבנו עם עטיפת הדיסק והקראתי לה משפט אחרי משפט, והסבר קצר מה זה אומר. אחותי הזאתי, רומנטית מאוד, כמה אהבה את השירים המתקתקים האלה. כמה. בסוף של הסרט, כשהרוב כבר מתים, והוא מבקש ממנה לא לוותר לעולם, התחלתי לבכות קצת, בשקט, כדי שאחותי הקטנה לא תתעורר. עוד מעט צריכה ללכת לצבא. שתישן טוב. ההוא שם כבר מת, היא נשארה בחיים, ואני שואלת באיזה מחיר החיים האלה ימשכו. היא, על פי התסריט המשיכה הלאה, וכמו שאמרה, ליבה של אשה מלאים בסודות, מעולם לא סיפרה לאיש על אותו ג´ק דוסון, שהציל אותה בכל מובן של הצלה. ואני ישר חושבת על איך אפשר להמשיך הלאה, שהנה אחותי מתה כבר תשעה חודשים, ואני מסתכלת על המחיר שאני משלמת, על האובדן הזה, ועל איך אני ממשיכה קדימה, עם החור הזה. חור זה קטן. אפשר להגיד בור. אפשר להגיד גראנד קניון. איזה מחיר אנשים משלמים על האובדן הכי נורא בחייהם, על אנשים שהיו ואינם עוד. אני חיה מיום ליום. יש ימים רעים ויש ימים יותר רעים. לפעמים יש שמחות קטנות, אבל הרקע הזה, של האבל, עדיין דומיננטי. אני יודעת שזה לגיטימי, אני רק רוצה שזה יפסיק. בחיי, שיגמר לי כבר הכאב הזה, אני יודעת שאין דבר כזה שיגמר, הכאב אין לו סוף. השמחות הקטנות משאירות אותי בצד השפוי של החיים. אחותי הקטנה התגייסה, אחי הקטן ניצח בתחרות טניס, אבא קיבל קידום בעבודה, אני עוד מעט מסיימת כתיבה של ספר, אמא מרגישה יותר טוב, ועדיין, שחור. כהה כזה, כמו כתם ששום אקונומיקה לא יוריד. בסוף של הסרט, כשהכל כבר ברור, ומוחלט וסופי, המוות הזה מוריד לי אסימון. זה תמיד היה, זה תמיד יהיה. מנת חלקנו כאנשים חיים. השבוע, אחרי הפיגוע בירושלים, הזדעזעתי. הפצע דימם לו כל הלילה. בחמש, כשסיפרו על המשפחה שחצי ממנה נהרגה בסברו, ישבתי מול המחשב, ובכיתי בהיסטריה. בכי כזה, של כאב, ואלוהים ישמור, אבל מה קורה כאן, איפה הוא עכשיו? איפה? מה עשינו רע כל כך שזה מגיע לנו, אלוהים. אתה שומע בכלל את כל האמהות והאבות והאחים והאחיות? אתה שומע את הסבתות והסבים והחברים והשכנים? ואת המורים והתלמידים אתה שומע? ואת החיילים והמפקדים? אתה שומע מישהו מאיתנו, צורחים אליך בצעקות נוראיות, בשברון לב, בתחינה. מספיק. די לנו. ואחותי? שומעת אותי בכלל? היא רואה אותי בוכה בלילות? היא רואה שאני קמה באמצע הלילה, כולי רועדת כי היה לי סיוט נוסף בהשתתפותה? היא יודעת שאני רוצה אותה בחזרה? את שומעת אותי, ממי? את רואה אותי כל לילה יושבת בחושך ובוכה? את רואה איך אני רועדת מול הקופסא הזו? כותבת לך מכתבים ארוכים כאלה, הנה תראי, אפילו ראיתי סוף סוף את הטיטניק בגללך, חשבתי אולי תבואי, נשב ביחד, ותגלי לי את הסוף. אחרי שהסרט נגמר, בכיתי בשקט עוד קצת, ומשכתי באף ואחותי הקטנה התעוררה ושאלה מה קרה ומה השעה ואמרתי תחזרי לישון מתוקה, ואז בכי חזק כזה, שאי אפשר לעצור בכלל, והיא שאלה מה קרה רויטל, תגידי מה קרה, ואני אומרת אני לא רוצה ככה יותר, איזה חרא עולם, וזה לא הוגן וכמה כבר אפשר לכאוב. כמה. והיא רק עמדה לידי וחיבקה ובכתה יחד איתי, עד שאמרתי די, תחזרי לישון, עוד מעט צבא. ראית אותנו כאן, בוכות בשבילך? צורחות לאלוהים שיחזיר אותך, שתבואי רק עוד קצת, לכמה דקות, אנחנו כבר נדאג שתשארי, נעשה טרייד אין עם אללה או בודהה או מי שזה רק יהיה. אני מוכנה להקריב הרבה, הכל, יד ימין שלי אני אתן, אני אבטיח לא להביא ילדים, החיים שאני אוכל להביא מול החיים שלך. בחיי שככה. רק תבואי, תבואי כבר. מתגעגעים. זה לא סרט. אני לא מוכנה שעכשיו יהיו כיתוביות, וקרדיטים לשחקנים ולהפקה, אני לא רוצה ככה מוחלט וסופי. ויודעת שזו רק משאלת לב, ויודעת שאין הזדמנות שנייה כמו בסדרה ההיא בערוץ שלוש. ויודעת שאין מוצא. לא כאן, גם לא בכניסה הבאה. אני טובעת, אחותי. כמו הטיטניק, טובעת לאט לאט, ויודעת שהסיכוי שלי הוא כמו שם. 700 מתוך 2200 שרדו שם. זה אומר 1:3. ורק כאן זה לא סרט, זה החיים שלי, זה על החיים שלי, של כולנו. כמה אפשר להמשיך ככה, תגידו לי. כמה.
