הטיסת גובה הראשונה שלי
שלום לכולם, מי שלא מכיר, אני מהחברה שסיימו את הקורס של דודו וגיא. הכל התחיל באמצע השבוע שעבר כאשר אני בחו"ל (מטעם העבודה) ודרוך על המז"א לשבת. שיחות בלי סוף לבן-גל (עוד אחד שסיים) לתיאום הזמנים - אני נוחת ב02:30, מגיע לצפון ב - 04:30, יושן את השעתיים (שזה שעה וחצי יותר מדי) וישר נוסע לבן גל להעמיס את הגלשנים. מגיעים לעמדה בתבור לאחר השיחות עם דודו שיש אחלה רוח בגלבוע, מתישבים על קפה ונישנושים שרן (כן כן, עוד אחד שסיים) אירגן (להבא רצוי גם סוכר) ומחכים לותיקים שיגיעו. עומר ועמית הצטרפו ואמרו לנו להמתין כי אין שום דבר ולאור צעירותנו (במקצוע...) החלטנו שאין "חכם כבעל הניסיון"... אז חיכינו. לאחר המתנה של שעה אנחנו מחליטים להמריא בידיעה שהטיסה לא תחרוג את ה 10 דק' לכיוון השדה נחיתה, טיסה שאנו מכירים קצת יותר מדי טוב. תוך כדי ההתארגנות עמית מחליט להמריא ואנחנו שמחים לאור שיעור הטיפוס שהוא מראה. אחריו הצטרפו ליאור ועוד מישהו שאני לא מכיר. אני מתארגן לאחר התור שנוצר, נעמד בעמדה ורואה שהרוח מעט חלשה ואין משבים ולאחר דקת המתנה מחליט לצאת. אני מתדרך את עצמי שאני לא עושה שטויות בטיסה ולא נצמד להר. ואם אני רואה שאני מנמיך, אני לוקח דוך לשדה נחיתה. לאחר היציאה אני מתחיל לשמוע צליל לא מוכר מצד שמאל, צליל חיובי, צליל כזה שעושה רק טוב, כמובן שלא מסתכל כי אני עדיין בלחץ, מוודה שאני רחוק מספיק מההר ואז לוקח שמאלית מתונה לשמור על מרחק נורמלי. בלי לשים לב, אני כבר בגובה המנזר וממשיך בטיפוס כאשר אני חולף את החברה שמגרדים שם את צמרות העצים וכמובן שאומר לעצמי בראש "איך אני מנקנק אותם". כשמגיע לגובה 550 מטר אני אומר לעצמי שאם אני יורד מהגובה הזה אני חוזר למרחק בטוח מההר ואם אני מעליו, אני יכול להתקרב. מפה לשם חוטף טרמיקות שגורמות לצלילים מהוואריו להישמע כאילו הסוללות נגמרות אך המגמה חיובית ואני משחרר צרחות של שמחה כאילו אין מחר. כאן הגיע שלב היעדים: לאחר שאני הגעתי ל600, ומתעסק עם התעבורה של הגלשנים מעל להר אני שואף עכשיו ל700. כמובן שכל תרמיקה שאני מנסה לתפוס, אני נכנס ויוצא והוואריו עוד שניה משתנגע מהשינויים ואני אחריו עם הידיים. בתכלס המגמה עדיין חיובית, ואני מתחיל כבר להרגיש את הידיים והרגליים. פתאום הואריו מראה 700 ואני כמובן ממשיך. לאחר עבודה קשה ביותר ולאחר אין ספור מתיחות וחימומי ידיים אני מגיע ל967 מטר עם הטרמיקות של המדורות מהשדה (מריחים אותם לפני שהוואריו מראה) ולא מצליח לטפס מעל (כל כך רציתי לראות את ה - 1000). לאחר מכן הרוחות נעשו חזקות לאור ההתקדמות הקרקעית שלי וכל סיבוב בתרמיקה הביאה אותי עד לקו הרכס, אז פחדתי לא להיסחף אל מעבר להר. אני כמובן מטייל לי על הרכס אל מעל העמדה ופתאום רואה מישהו מסמן לי עם שני הידיים לשדה הנחיתה. אני לא מבין מה קרה, מסתכל פעם נוספת והבחור עדיין מסמן לי. אני חושב בראש שלי שאולי דודו שם והוא עצבני עלי שאני כבר שעה וחצי באויר. אולי שכחתי איזה מגבלה של זמן. בלי לחשוב פעמיים לוקח כיוון לשדה נחיתה ואף על פי שהתרחקתי מההר, אני לא מנמיך. ראיתי את ההזדמנות והתחלתי עם קצת אוירובטיקה למתחילים. תדרוך קצר לנחיתה : אומר לעצמי שאני די סחוט ואני רוצה פיינל ארוך בלי שיפוט כי אין לי כוח להתעסק עם זה. גיא (עוד אחד שסיים) קיבל אותי מעל שדה הנחיתה עם אחיו יובל אשר סימן לי את כיוון הרוח. לאחר שעה ו 45 דק' אני נוחת, והחיוך מאוזן לאוזן. כאשר שאלתי מי סימן לי בעמדת המראה לנחות, בן גל אמר שזה הוא שסימן לי כי נמאס לו להסתכל עלי, והוא רוצה ללכת הביתה אחרי הטיסה בת ה 10 דק' שלו. (במילא הייתי נוחת עוד 15 דק' אחרי מפאת חוסר כח אך זה לא עצר אותי מלא להפסיק לקלל אותו). משם התחילו כל הטלפונים והסיפורים וכך גם שברתי את השיא האישי שלי לקיפול הכי ארוך שהיה לי. תודה מיוחדת למדריכים שלנו גיא ודודו על המאמץ שנתנו בשבילנו לאורך החצי שנה האחרונה כדי שנוכל להנות מימים כאלו. ואני, אני כבר חושב על חנוכה שיהיו תנאים...
שלום לכולם, מי שלא מכיר, אני מהחברה שסיימו את הקורס של דודו וגיא. הכל התחיל באמצע השבוע שעבר כאשר אני בחו"ל (מטעם העבודה) ודרוך על המז"א לשבת. שיחות בלי סוף לבן-גל (עוד אחד שסיים) לתיאום הזמנים - אני נוחת ב02:30, מגיע לצפון ב - 04:30, יושן את השעתיים (שזה שעה וחצי יותר מדי) וישר נוסע לבן גל להעמיס את הגלשנים. מגיעים לעמדה בתבור לאחר השיחות עם דודו שיש אחלה רוח בגלבוע, מתישבים על קפה ונישנושים שרן (כן כן, עוד אחד שסיים) אירגן (להבא רצוי גם סוכר) ומחכים לותיקים שיגיעו. עומר ועמית הצטרפו ואמרו לנו להמתין כי אין שום דבר ולאור צעירותנו (במקצוע...) החלטנו שאין "חכם כבעל הניסיון"... אז חיכינו. לאחר המתנה של שעה אנחנו מחליטים להמריא בידיעה שהטיסה לא תחרוג את ה 10 דק' לכיוון השדה נחיתה, טיסה שאנו מכירים קצת יותר מדי טוב. תוך כדי ההתארגנות עמית מחליט להמריא ואנחנו שמחים לאור שיעור הטיפוס שהוא מראה. אחריו הצטרפו ליאור ועוד מישהו שאני לא מכיר. אני מתארגן לאחר התור שנוצר, נעמד בעמדה ורואה שהרוח מעט חלשה ואין משבים ולאחר דקת המתנה מחליט לצאת. אני מתדרך את עצמי שאני לא עושה שטויות בטיסה ולא נצמד להר. ואם אני רואה שאני מנמיך, אני לוקח דוך לשדה נחיתה. לאחר היציאה אני מתחיל לשמוע צליל לא מוכר מצד שמאל, צליל חיובי, צליל כזה שעושה רק טוב, כמובן שלא מסתכל כי אני עדיין בלחץ, מוודה שאני רחוק מספיק מההר ואז לוקח שמאלית מתונה לשמור על מרחק נורמלי. בלי לשים לב, אני כבר בגובה המנזר וממשיך בטיפוס כאשר אני חולף את החברה שמגרדים שם את צמרות העצים וכמובן שאומר לעצמי בראש "איך אני מנקנק אותם". כשמגיע לגובה 550 מטר אני אומר לעצמי שאם אני יורד מהגובה הזה אני חוזר למרחק בטוח מההר ואם אני מעליו, אני יכול להתקרב. מפה לשם חוטף טרמיקות שגורמות לצלילים מהוואריו להישמע כאילו הסוללות נגמרות אך המגמה חיובית ואני משחרר צרחות של שמחה כאילו אין מחר. כאן הגיע שלב היעדים: לאחר שאני הגעתי ל600, ומתעסק עם התעבורה של הגלשנים מעל להר אני שואף עכשיו ל700. כמובן שכל תרמיקה שאני מנסה לתפוס, אני נכנס ויוצא והוואריו עוד שניה משתנגע מהשינויים ואני אחריו עם הידיים. בתכלס המגמה עדיין חיובית, ואני מתחיל כבר להרגיש את הידיים והרגליים. פתאום הואריו מראה 700 ואני כמובן ממשיך. לאחר עבודה קשה ביותר ולאחר אין ספור מתיחות וחימומי ידיים אני מגיע ל967 מטר עם הטרמיקות של המדורות מהשדה (מריחים אותם לפני שהוואריו מראה) ולא מצליח לטפס מעל (כל כך רציתי לראות את ה - 1000). לאחר מכן הרוחות נעשו חזקות לאור ההתקדמות הקרקעית שלי וכל סיבוב בתרמיקה הביאה אותי עד לקו הרכס, אז פחדתי לא להיסחף אל מעבר להר. אני כמובן מטייל לי על הרכס אל מעל העמדה ופתאום רואה מישהו מסמן לי עם שני הידיים לשדה הנחיתה. אני לא מבין מה קרה, מסתכל פעם נוספת והבחור עדיין מסמן לי. אני חושב בראש שלי שאולי דודו שם והוא עצבני עלי שאני כבר שעה וחצי באויר. אולי שכחתי איזה מגבלה של זמן. בלי לחשוב פעמיים לוקח כיוון לשדה נחיתה ואף על פי שהתרחקתי מההר, אני לא מנמיך. ראיתי את ההזדמנות והתחלתי עם קצת אוירובטיקה למתחילים. תדרוך קצר לנחיתה : אומר לעצמי שאני די סחוט ואני רוצה פיינל ארוך בלי שיפוט כי אין לי כוח להתעסק עם זה. גיא (עוד אחד שסיים) קיבל אותי מעל שדה הנחיתה עם אחיו יובל אשר סימן לי את כיוון הרוח. לאחר שעה ו 45 דק' אני נוחת, והחיוך מאוזן לאוזן. כאשר שאלתי מי סימן לי בעמדת המראה לנחות, בן גל אמר שזה הוא שסימן לי כי נמאס לו להסתכל עלי, והוא רוצה ללכת הביתה אחרי הטיסה בת ה 10 דק' שלו. (במילא הייתי נוחת עוד 15 דק' אחרי מפאת חוסר כח אך זה לא עצר אותי מלא להפסיק לקלל אותו). משם התחילו כל הטלפונים והסיפורים וכך גם שברתי את השיא האישי שלי לקיפול הכי ארוך שהיה לי. תודה מיוחדת למדריכים שלנו גיא ודודו על המאמץ שנתנו בשבילנו לאורך החצי שנה האחרונה כדי שנוכל להנות מימים כאלו. ואני, אני כבר חושב על חנוכה שיהיו תנאים...
