נמאס לי מהעולם האכזר הזה. כנסו.
*לא לראשי*
כן כן קראתם נכון, נמאס לי לחיות בעולם שכזה, בו אני צריכה לפחד, אפילו בפורום הזה לצעוק את מה שמפריע לי..ואפשר לחשוב מה כבר עשיתי?
אז יש לי מאניה דיפרסיה, מגיל 18 וחצי, זה הדבר הפחות גרוע
הדבר היותר גרוע הוא שזה רק השם-הקטן-והסקסי של כל הסיפור הזה
שיש עוד שאר-ירקות-רקובים כחלק מהעניין הזה
העניין איתו היה שהוא עובד במשרד ממשלתי כלשהוא (משהו חסוי ביותר) והוא יכול "להציץ" בתיקים הרפואיים של אנשים(הוא סיפר לי את זה כדרך אגב כשדיברנו על הפעילות שלו עם נוער בסיכון וכ'ו)
אז כמובן שהבאתי על עצמי..אבל עדיף מוקדם מאשר מאוחר יותר
אמרתי לו קודם כל- שחוויתי דיכאון- אחר כך שהייתי גם ב"היי" ואחר כך את השם של המחלה...עד עכשיו הכל טוב
כמובן שהוא, הנאור-חכם-משכיל-פעיל חברתית-ואכפתי (כביכול), הגיב בצורה של כאילו "אפשר לחשוב מה כבר אמרת?" ושהוא מכיר אנשים שעברו דברים הרבה יותר גרועים בחיים..אז כן, לפי התגובה שלו חשבתי, לתומי ,שעוד נמשיך לדבר..אי פעם.
נחרדתי (בגלוי כמובן) לאור העובדה שהוא יכול לעיין בתיק הרפואי שלי, לראות תרופות שלקחתימ ומצבים שחוויתי
וזה בדיוק, ככל הנראה, מה שהוא עשה
אז כן, סיפרתי לו עוד לפני שנפגשנו, בטלפון, כי הייתי תמימה וחשבתי שפגשתי איזה רובין-הוד חברתי שכזה, אבל מסתבר שעבודה וחיים פרטיים- הם לגמרי לחוד
הוא פשוט לא התקשר יותר..נעלם
אין סימן חיים.
וזה לא שבאמת רציתי אותו, זה עוד לא הגיע למצב הזה(טוב אולי קצת כן, בגלל כל הנתונים היבשים לפחות)
פשוט הדחייה הזאת..היא כל כך כואבת.שורפת
אני מרגישה מצורעת פתאום, ומסוגלת למלמל קללות של ערסים רק מהמחשבה שהוא אשקרה קרא לי את התיק הרפואי! רוצה למות פשוט!
אני פשוט מתחלחלת מהידיעה שהוא יודע עליי דברים..ובטוח מסתכל עליהם מלמעלה, כאילו אני איזו מסכנה (ואולי אני באמת כן, ככה אני מרגישה כרגע לפחות- חסרת אונים)
מעדיפה להכיר מישהו שרוט "עם קבלות" כמוני.. למרות שזה,שוב, מצמצם לי את טווח הבחירה
פשוט נמאס לי להפגע ולהתאכזב מהעולם הזה.. מהאנשים..מהחברה.. איבדתי את זה סופית כמעט
מה שכן, נוכחתי להכיר בהתייצבותם של אנשים (טוב נו לא אנשים, אלא איש) שכן שם כדי לעזור ולהקשיב, ובכלל, לקבל ולרצות אותי כמו שאני
זה מאוד מרגש אותי אבל שוב.... במקרה הזה- מעט מן האור *לא* מצליח לדחות הרבה מן החושך..
נמאס לי להלחם, ולחלום, שיום אחד אצליח ואוכיח לכולם שהכל מאחוריי ואני יכולה אשקרה לקום מהמצב המחורבן הזה- והכי חשוב- להקים אנשים אחרים, שנפלו
לפעמים אני שואלת את עצמי מה כל הטעם אבל מקווה שיום אחד, בדיעבד, אקבל את התשובה והתובנה ואפילו אודה לאלוהים על המחלה הזו ולא אחרת
נאמר לי מפי אנשי רוח שהנשמה שלי באה לעזור בעולם הזה לאנשים, ולכן, אני כל כך "שונה"(סלש מיוחדת) וסובלת רוב חיי
זה נשמע שזה יכול לנחם אותי.. אבל רק אם אצליח אי פעם, וזה חייב להיות *בגדול*
אתמול פגשתי והצטלמתי עם אחת הסופרות המדהימות, המרגשות, הסוחפות (שגם היא סובלת ממאניה דיפרסיה) וכתבה טרילוגיה אירוטית על סיפור אהבת חייה.. בהשראת החיים האמיתיים שלה ומה שהרגישה
אני מאחלת לעצמי אולי להיות כמוה? למרות שנכון להיום אני עצלנית וכבר חצי שנה לא ישבתי לכתוב (את הספר שלי כמובן)
אז זהו, רק באתי לפה לשתף ולהשתתף, מקווה שתזרקו לי כמה עצמות של תקווה
אני כאובה ופגועה, רמוסה ושפופה, עירומה ומייבבת ומקווה שהשבת הזו תעבור בצורה סבירה כמה שיותר
שלכם,
אני
