הטראומה של צה"ל ב–7 באוקטובר התגלגלה לפרקטיקות של הרס והשחתה בעזה I

[certified.woke]

​

עבודה של דוד ריב, 2024
ספרו של אסף חזני, שתיעד מבפנים את הלחימה ברצועה, מתאר איך מה שהחל בפריצת הגבול הפיזי בין עזה לישראל התפתח לפריצת גבולות עמוקה הרבה יותר במערכת הצבאית ובחברה הישראלית כולה

נועם שיזף
לעקוב
05 בפברואר 2025

הרחבה

תקציר הכתבה ב-103 מילים​

מיד לאחר חיסולו של יחיא סינוואר באוקטובר האחרון, שחרר דובר צה"ל סרטון שמראה את רגעיו האחרונים של מנהיג חמאס בעזה. סינוואר נראה בקומה השנייה של המבנה שעליו צר הצבא, פצוע; בשארית כוחותיו הוא זורק מה שנראה כמו מקל לכיוון הרחפן הצה"לי. כל בר דעת היה מבין שפרסום השניות האלה יהפוך את סינוואר בקרב קהלים מסוימים מרוצח לגיבור עממי: מי שנהרג בקרב חסר סיכוי מול צבא אדיר שמחזיק בטכנולוגיה מתקדמת. אבל אף אחד בצה"ל, או לפחות בשרשרת הפיקוד שאישרה את שחרור הסרטון, לא זיהה את זה. משהו השתבש שם בהבנת התמונה שמעבר לשדה הקרב; משהו קטן שמצביע אולי על שיבוש עמוק יותר.

הרגשתי את אותה תחושה של שיבוש לכל אורך הקריאה ב"כזה וכזה תאכל החרב", ספרו של האנתרופולוג ואלוף משנה במילואים אסף חזני. חזני תיעד ביומן אישי את חודשי הלחימה הראשונים בעזה מעמדת תצפית נדירה — כחבר במפקדת אוגדה לוחמת. בזמן שרוב הכתיבה על 7 באוקטובר ו"חרבות ברזל" מתמקדת עדיין בעדויות אישיות או בניתוחים פוליטיים וחברתיים, חזני ביקש לפענח את המלחמה דרך הפריזמה האנתרופולוגית: טקסים, סמלים, שפה פנימית והתנהגות קבוצתית, המצויים בדרג הביניים של המערכת הצבאית, מעל הלוחמים בשטח ומתחת לפיקוד הגבוה.

"כזה וכזה" הוא מה שמכונה באנתרופולוגיה "תצפית משתתפת", שבה החוקר הוא גם חלק מהקבוצה הנחקרת. בהתאם, הכתיבה נעה בין אימוץ השפה ונקודת המבט הצה"לית ובין פיענוח חיצוני שלהן. חזני שואל כיצד צבא שספג מפלה ב–7 באוקטובר מנסה לשקם את עצמו ולייצר משמעות בתוך הכאוס. לצד ההתנדבות, הרעות וגאוות היחידה, על שלל המופעים שלהן, הוא מנתח תופעות כמו חדירת גורמים דתיים ופוליטיים לתוך המרחב הצבאי, התפרקות המשמעת והמקצועיות הצבאית, וטשטוש הגבולות בין אזרחים לחיילים, המתחוללות בהיקפים שצה"ל לא ידע בעשורים האחרונים. הוא גם מראה כיצד הפכה חוויית הטראומה של 7 באוקטובר לדיבוק שאחז בלוחמים, ואיך התגלגלה תחושת השיגעון הזו לפרקטיקות של הרס והשחתה ברצועה. הביקורת בספר אוהדת, "מבפנים"; זהו כוחה, וזו גם המגבלה שלה.

דווקא משום שחזני לא עוסק בדרמה של שדה הקרב, בזוועה של ההרג או בוויכוח הפוליטי, יש בספרו משהו שלוכד את הטיב המעורער של "חרבות ברזל" — מלחמה שעל אף כל האלימות שהופעלה בה, על אף ההקרבה וההתגייסות הלאומית, סירבה להעניק לחברה הישראלית את הקתרזיס שהיא חיפשה — ועדיין מחפשת — לאחר 7 באוקטובר. סיומה המפתיע של הלחימה בחודש שעבר, שהתרחש בשל שינויים פוליטיים בארצות הברית וללא קשר לאירועים בשדה הקרב, רק מחזק את התחושה הזאת.

ארדוף אויביי ואשיגם​

מה שהחל בפריצת הגבול הפיזי בין עזה לישראל, התגלגל לפריצת גבולות עמוקה הרבה יותר בתוך המערכת הצבאית והחברה הישראלית כולה. חזני מתאר כיצד ההפרדה בין הצבאי לאזרחי — עניין שצה"ל מעולם לא הצטיין בו — התמוססה במהירות לאחר 7 באוקטובר. האוכל לחיילים הגיע ממסעדות; הציוד מתורמים פרטיים. לאורך הלחימה בעזה הסתובבו קצינים בכירים עם מעטפת של חברים ובני משפחה שסופחו ליחידותיהם כדי לתמוך בהם; מדרשות וגופים אזרחיים הפיצו בבסיסים "קטעי הגות לחיזוק הרוח"; והרבנות הצבאית תפסה תפקיד מרכזי שדחק הצידה את חיל החינוך. התהליכים האלה החלו אמנם כבר לפני שנים, אבל המלחמה הפכה מה שהיו תופעות נקודתיות למאפיינים מערכתיים רחבים.

חזני. ביקש לפענח את המלחמה דרך הפריזמה האנתרופולוגית

כתבות קשורות​

• בצה"ל אישרו את הוצאת הספר, אז מדוע הם חוששים שמחברו יתראיין? | רונן טל
• הנעשה בעזה והעתיד לבוא שם מבהירים: זהו הניצחון המוחלט של הימין הקיצוני | עמוס הראל
• "קניון עזאזל": מחקר מרתק על התמסחרות, תחמנות ולאומיות ישראלית | גיל טבת

התמוססות הגבולות לא היתה רק ארגונית אלא גם תודעתית. יעדי המלחמה עצמם היו מעורפלים וסותרים: לא היה ברור כיצד מיטוט חמאס "ויכולותיו השלטוניות" עתיד להתבצע, וזה עמד בסתירה למטרה של השבת החטופים. אולי התיאור המכאיב ביותר לקריאה הוא של ההלם ביחידות הצבא מההרג בשוגג של שלושה חטופים ב–15 בדצמבר 2023. הצבא, נאמר, "לא היה מוכן לתרחיש הזה". יש משהו מתסכל מאוד בהסבר הזה. איך יכול להיות שצה"ל לא הבין את הפוטנציאל לפגיעה של כוחותינו בחטופים (או לאפשרות שאחרי כמה מבצעי חילוץ מוצלחים, חמאס יוציא להורג חטופים בהתקרב הכוחות)? חזני מסביר כי "עד אז היתה איזו אשליה, מודעת ולא מודעת, שבכל הנוגע למימוש מטרות המלחמה הצבא יכול לאחוז בשני קצוות החבל ולפעול גם למיטוט חמאס וגם להשבת החטופים". למעשה, הצבא והממשלה המשיכו לפרנס את האשליה הזו ממש עד לחתימה על הפסקת האש.

השיח המקצועי של צבא טכנולוגי מודרני פינה את מקומו לשפה מיתית ודתית, שראתה בלחימה בעזה המשך ישיר למלחמות ישראל המקראיות. פסוקים וציטוטים כמו "ארדוף אויביי ואשיגם" צצו במפקדות ובפקודות הקרב; לוח שהפיצה הרבנות הצבאית ושנתלה "בכל מקום שבו אפשר לתלות משהו", מיקם את "חרבות ברזל" על ציר מלחמות מיתי שכלל את שאול במכמש, ניצחון דוד על גוליית ומלחמת ששת הימים. "צוק איתן" או מלחמת ההתשה (שעליהם חילק צה"ל אותות מערכה רשמיים) דווקא נעדרו מהפוסטר. העיסוק בטראומה הפך אובססיבי: אחד הקצינים נהג להראות לסובבים אותו סרטונים מ–7 באוקטובר; אחר סיפר (בראיון לאילנה דיין) שלפני הכניסה לרצועה הוא עובר במת"ק ארז כדי לראות את שרידי הזוועות ו"לצבור כוח".

 

[certified.woke]

הטראומה של צה"ל ב–7 באוקטובר התגלגלה לפרקטיקות של הרס והשחתה בעזה II​

עבודה של דוד ריב, 2024 . צבא קטלני ומבולבל

חזני אינו משתמש במושג הזה, אבל מהדוגמאות שהוא מביא עולה הרושם שבצה"ל התחולל איזה משבר נרטיבי, שהתבטא בקושי לשים את 7 באוקטובר ואת המלחמה בהקשרים רחבים. לצד הגדרת המטרות המעורפלת, ייתכן שגם הסירוב של צמרת הצבא לקבל אחריות עד לסיום המלחמה והתמוססות התחקירים הציבוריים שיחקו פה תפקיד. ועדות חקירה הן לא רק פורום מקצועי להפקת לקחים, אלא אירוע מיתי בפני עצמו, שמעניק משמעות וסדר לאירועים: קלוז'ר שאמור לאפשר לחברה להבין את שאירע וגם לנוע הלאה. התהליך הזה לא התקיים, ולתוך הוואקום פרצו מי שהיו מוכנים עם נרטיב ברור ומובהק, ובראשם הגופים האמוניים והמשיחיים, ושפת הגאולה והנקמה שהם קידמו.

את התחקיר החליפה מורשת הקרב: הספר מתאר כיצד על הקצונה הבכירה והחיילים הפשוטים כאחד השתלטה אובססיית תיעוד, שהפכה את האיסור על שימוש בטלפונים סלולריים לפארסה. כולם הצטלמו על רקע ההריסות, הדגלים או קו החוף. לצילום החמ"ל האוגדתי בעת מתן הפקודה לתמרון הקרקעי ניסו להידחף כמה שיותר אנשים; רבים רצו להיות חלק מההיסטוריה. מאוחר יותר, כשיתברר שהשילוב בין יצר הנקמה לתיעוד האובססיבי מביא לרדיפת חיילים בחו"ל, ייזכרו בצה"ל לנסות לטשטש את החיילים ולהעלים את הקצינים מההיסטוריה.

חזני מצטט חבר קרוב, "אחד הקצינים הכי מקצועיים — והכי ערכיים — שאני מכיר", שאמר לו ש"נקמה זה גם לגיטימי במלחמה הזו, לא?". כשחזני העלה את הדברים בכנס מקצועי, היועצת הארגונית הצבאית העירה לו שזה מה שהחיילים (וכמשתמע, גם המפקדים) סבורים. אלא ששיח הנקמה הצה"לי לא שימש להגשמת מטרות אסטרטגיות או כאמצעי להגברת המוטיבציה — אלא היווה מטרה בפני עצמה. חזני מאשר את הדיווחים על שריפת בתים והשמדת רכוש שלא לצרכים מבצעיים; עושה רושם שבחודשי המלחמה האחרונים (שאינם מתוארים בספר) הפרקטיקות האלה הלכו והתרחבו, בחסות אותה אי בהירות כללית לגבי כוונותיה של ישראל.

עוד בשלביה הראשונים של המלחמה נפוצה באוגדה של חזני הפרקטיקה של ספירת גופות אויב כביטוי להישגים צבאיים, שהפכה לאחד מסמלי הכישלון הצבאי האמריקאי בווייטנאם. הצורך לטהר שוב את אותן שכונות ורחובות שכבר נכבשו פעם או פעמיים הוא גם מאפיין שכזה. התמונה המצטיירת היא של צבא קטלני ואלים מאוד, אבל גם מבולבל.

תרומתו של אלאור אזריה​

חזני תולה רבים מהסימפטומים שהוא מתאר — ערעור המשמעת והארגון הצבאיים, חדירת השפה הדתית, שיח הנקמה והטשטוש בין האזרחי לצבאי — בטראומה של 7 באוקטובר. ברמה האינדיבידואלית, הוא מתאר את הקצינים והחיילים שלקחו חלק בקרבות הבלימה ב–7 באוקטובר כמי ש"נפגשו עם הגורגונה", שומרת השאול המיתולוגית; הם הפכו "אחוזים", בעלי "מבט מוטרף", מי שהכללים הרגילים לא חלו עליהם יותר. ברמת המערכת זוהי הטראומה של צבא שכשל במשימתו בשבת השחורה, ושהתאוששותו באה במחיר של פריצת הנורמות והגבולות הארגוניים, ושיבוש התהליכים הפנימיים.

אין ספק ש–7 באוקטובר חולל טלטלה שאנחנו עוד רק מתחילים להתמודד איתה, אבל דווקא כהסבר מערכתי הקריאה של חזני נראית מוגבלת. ראשית, היא מתעלמת מתהליכים שהתרחשו בצה"ל זמן רב קודם לכן — חדירה הדרגתית של שיח דתי־משיחי, דה־הומניזציה מוחלטת של הפלסטינים, זלזול בחוק הבינלאומי והישראלי ובגופים האמונים על שמירתו, והיחלשות המקצועיות הצבאית וההיררכיה הפיקודית לטובת שיקולים פוליטיים. ברור למשל שפרשת אלאור אזריה, שאינה נזכרת בספר, היתה נקודת מפנה הן ביחסי הקצונה הבכירה עם דרגי השטח, והן בשיח הצבאי והציבורי; לא ניתן להבין את רוח עזה בלי להתייחס לכישלון בהתמודדות המערכתית עם אותו אירוע בחברון.

[IMG alt="עטיפת ה ספר
כזה וכזה תאכל החרב
אנתרופולוגיה במלחמה: יומן שדה"]https://img.haarets.co.il/bs/000001...99138.jpg?&width=420&height=420&cmsprod[/IMG]

שנית, מזה עשורים צה"ל אינו רק צבא רגיל הנלחם באויב חיצוני, אלא גם — ואולי בעיקר — מנגנון שליטה בפלסטינים ושימור הסטטוס קוו המדיני, הן במסגרת אחריותו של הצבא לניהול הגדה המערבית, והן באמצעות אסטרטגיית הסגר והסבבים בעזה, שקרסה ב–7 באוקטובר. דווקא מתוך הפריזמה הזו ניתן להבין טוב יותר חלק מפרקטיקות המלחמה הנוכחית. ההלם מאובדן השליטה היה גדול כל כך, עד שישראל החלה במלחמה הזאת לבחון לראשונה ברצינות פרדיגמה חדשה, של חיסול הנוכחות הפלסטינית ברצועה, או לפחות בחלקים ממנה (חזני עומד בצדק על ביטויי אותו רצון: משריפת בתים ועד להשחתת רכוש). נכון לרגע כתיבת הדברים, הסכם הפסקת האש בלם את המהלך הזה — אולם בהיעדר אלטרנטיבה, חזרנו ל–6 באוקטובר. וזוהי אולי התובנה המטלטלת מכולן.

באחד הימים נתקל חזני בעזה ברכב צבאי ועליו גלשן. בניגוד למנהגו בספר לרדת למשמעות הסמלית של כל אירוע, הוא לא מנסה לפענח אם מדובר בחיקוי מודע או לא מודע ללוטננט קולונל קילגור בסרט "אפוקליפסה עכשיו", שאוהב את ריח הנפלם על הבוקר, ויוצא לגלוש אחרי הכתישה של עוד כפר וייטנאמי. הדמות הבלתי נשכחת ההיא (רוברט דובאל היה מועמד לאוסקר על התפקיד הקטן הזה) מייצגת את אותה רוח צבאית נטולת פחדים, לבטים או עכבות מוסריים שצה"ל — ורבים בציבור איתו — ביקשו לסגל לעצמם במלחמה בעזה. יש גם משהו ברוח התקופה, עוד לפני 7 באוקטובר, שמתפעל מסוג הגבריות הזה ומהפנטזיה שהיא מייצגת. קל להתמסר למיתוס של קילגור, או לתרגומו לעברית ישראלית — לקטלניות, לנקמה, לפסוקי התנ"ך. אבל שווה לזכור גם את הנמשל: "אפוקליפסה עכשיו" הוא סרט על צבא ועל חברה שאיבדו את דרכם, וקילגור הוא תחנה במסע במורד נהר הטירוף. משהו באפלת הג'ונגלים בווייטנאם דבק באמריקאים כמו וירוס קטלני, עד שהם לא היו מסוגלים לזהות את עצמם. אולי כעת, עם הפסקת האש, נוכל גם אנחנו לשאול מה קרה לנו במנהרות של עזה.

כזה וכזה תאכל החרב: אנתרופולוגיה במלחמה — יומן שדה / אסף חזני. הוצאת עברית, 238 עמודים

 

[רוב הזמן נח]

תסכם בקצרה על מה הוא מקשקש.

 

[certified.woke]

תסכם בקצרה על מה הוא מקשקש.

הנה תקציר בכ- 103 מלים:

"כזה וכזה" הוא מה שמכונה באנתרופולוגיה "תצפית משתתפת", שבה החוקר הוא גם חלק מהקבוצה הנחקרת. בהתאם, הכתיבה נעה בין אימוץ השפה ונקודת המבט הצה"לית ובין פיענוח חיצוני שלהן. חזני שואל כיצד צבא שספג מפלה ב–7 באוקטובר מנסה לשקם את עצמו ולייצר משמעות בתוך הכאוס. לצד ההתנדבות, הרעות וגאוות היחידה, על שלל המופעים שלהן, הוא מנתח תופעות כמו חדירת גורמים דתיים ופוליטיים לתוך המרחב הצבאי, התפרקות המשמעת והמקצועיות הצבאית, וטשטוש הגבולות בין אזרחים לחיילים, המתחוללות בהיקפים שצה"ל לא ידע בעשורים האחרונים. הוא גם מראה כיצד הפכה חוויית הטראומה של 7 באוקטובר לדיבוק שאחז בלוחמים, ואיך התגלגלה תחושת השיגעון הזו לפרקטיקות של הרס והשחתה ברצועה.

 

[רוב הזמן נח]

הנה תקציר בכ- 103 מלים:

"כזה וכזה" הוא מה שמכונה באנתרופולוגיה "תצפית משתתפת", שבה החוקר הוא גם חלק מהקבוצה הנחקרת. בהתאם, הכתיבה נעה בין אימוץ השפה ונקודת המבט הצה"לית ובין פיענוח חיצוני שלהן. חזני שואל כיצד צבא שספג מפלה ב–7 באוקטובר מנסה לשקם את עצמו ולייצר משמעות בתוך הכאוס. לצד ההתנדבות, הרעות וגאוות היחידה, על שלל המופעים שלהן, הוא מנתח תופעות כמו חדירת גורמים דתיים ופוליטיים לתוך המרחב הצבאי, התפרקות המשמעת והמקצועיות הצבאית, וטשטוש הגבולות בין אזרחים לחיילים, המתחוללות בהיקפים שצה"ל לא ידע בעשורים האחרונים. הוא גם מראה כיצד הפכה חוויית הטראומה של 7 באוקטובר לדיבוק שאחז בלוחמים, ואיך התגלגלה תחושת השיגעון הזו לפרקטיקות של הרס והשחתה ברצועה.

אם אתה שואל אותי, לא הרסו שם מספיק. ואת הדת השמאל הכניס עכשיו לצבא כשדרש גיוס חרדים.

 

[הפרבולה1]

הוא מדבר שטויות למשל המשפט "חזני מאשר את הדיווחים על שריפת בתים והשמדת רכוש שלא לצרכים מבצעיים"

השמדת המבנים בעזה הוא אך ורק לצרכים צבאיים - זה נועד כדי למנוע ולעכב כמה שיותר את שיקום עזה ולקדם את רעיון הטרנספר. זה צורך מבצעי מובהק שכן לא ניתן לקיים חיים נורמליים בעוטף עזה עם 2 מליון ערבים מעבר לגדר שמטרתם המוצהרת היא לגזול מהיהודים את האדמה שלהם (כולל ובעיקר השטח שבתוך הקו הירוק ).

פעם לפני ה 7 באוקט חשבנו שאפשר להכיל קיומם של 2 מליון חמאסניקים ברצועת עזה, היום כמעט כולנו ( חוץ אולי מהכתב הזה ) מבינים שזה בלתי אפשרי להכיל את זה.