שובו של גוי ואבוי
Well-known member
הטרדה מינית: תחשבי אלף פעמים לפני שתתלונני
[URL]http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=36985&msgid=55893785[/URL]
http://www.ha-makom.co.il/post/unionistim-sexual-harrasment
נועה זלוטניק
"הרושם שאת עושה עלי הוא לא של עובדת שהוטרדה, אלא של עובדת שעושה שימוש מסוים במיניות שלה כדי להשיג כל מיני דברים. היתה הטרדה אבל היא ברף הכי נמוך שניתן להעלות על הדעת. יותר טמטום מאשר הטרדה. ככה זה נראה. It takes two to tango. מה לעשות? וכשנכנסים למטבח לא צריך לבכות כשמקבלים כוויה".
את הדברים הללו הטיחה שופטת בית הדין לעבודה, אופירה דגן-טוכמכר, בעובדת לשעבר בחברת החשמל שתבעה את החברה ואת המנהל שהטריד אותה מינית. אף על פי שוועדה פנימית של חברת החשמל קבעה באופן חד-משמעי כי העובדת הוטרדה מינית - בין היתר, במסרונים בוטים - וכך גם עלה ממסכת העובדות שפורסמה בתקשורת, השופטת דגן-טוכמכר לא התרשמה.
החוק למניעת הטרדה מינית, שנחקק ב-1998, מחולל שינוי הדרגתי בהתנהלות במקומות עבודה ובשיח על הנושא. עיקר הבעיה בחוק היא במצג השווא שהוא יוצר ולפיו לנשים יש כלים אפקטיביים להתמודד עם הטרדה מינית במקום העבודה - דבר שאינו נכון בפועל.
חוקים מיטיבים והלכות משפטיות לא מתארים את המציאות, אלא מנסים לקבוע נורמות חדשות. במציאות מספר מקרי ההטרדה המינית הבלתי מדווחים עולה פי כמה וכמה על המדווחים, לא כל שכן על מקרים שבהם המטריד קיבל עונש ראוי. מצבה של המוטרדת חשוב משאלת הענישה: האם קיבלה סביבת עבודה ראויה בסופו של דבר? האם ניזוקה מההליך? האם קידומה נמנע?
תגובת הנגד ביחס לחוק למניעת הטרדה מינית נשמעת לא מעט: "נהרסה הרומנטיקה", "היום אפילו אי אפשר להחמיא לאישה על השמלה שהיא לובשת" וכמובן "'מותק' זה לא הטרדה מינית". אם האלטרנטיבה היא ביזוי נשים, אולי לא נורא ש"נהרסה הרומנטיקה".
אומרים שבאבחת תלונה נשים יכולות "להרוס חיים" של גבר. דווקא המקרה של השופטת דגן-טוכמכר מוכיח את ההיפך: כל אישה שקראה על המקרה הזה תחשוב פעמיים או אלף פעמים אם להתלונן על הטרדה מינית.
למה לה להתלונן, אם בסופו של דבר מטיחים בה רפש?
[URL]http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=36985&msgid=55893785[/URL]
http://www.ha-makom.co.il/post/unionistim-sexual-harrasment
נועה זלוטניק
"הרושם שאת עושה עלי הוא לא של עובדת שהוטרדה, אלא של עובדת שעושה שימוש מסוים במיניות שלה כדי להשיג כל מיני דברים. היתה הטרדה אבל היא ברף הכי נמוך שניתן להעלות על הדעת. יותר טמטום מאשר הטרדה. ככה זה נראה. It takes two to tango. מה לעשות? וכשנכנסים למטבח לא צריך לבכות כשמקבלים כוויה".
את הדברים הללו הטיחה שופטת בית הדין לעבודה, אופירה דגן-טוכמכר, בעובדת לשעבר בחברת החשמל שתבעה את החברה ואת המנהל שהטריד אותה מינית. אף על פי שוועדה פנימית של חברת החשמל קבעה באופן חד-משמעי כי העובדת הוטרדה מינית - בין היתר, במסרונים בוטים - וכך גם עלה ממסכת העובדות שפורסמה בתקשורת, השופטת דגן-טוכמכר לא התרשמה.
החוק למניעת הטרדה מינית, שנחקק ב-1998, מחולל שינוי הדרגתי בהתנהלות במקומות עבודה ובשיח על הנושא. עיקר הבעיה בחוק היא במצג השווא שהוא יוצר ולפיו לנשים יש כלים אפקטיביים להתמודד עם הטרדה מינית במקום העבודה - דבר שאינו נכון בפועל.
חוקים מיטיבים והלכות משפטיות לא מתארים את המציאות, אלא מנסים לקבוע נורמות חדשות. במציאות מספר מקרי ההטרדה המינית הבלתי מדווחים עולה פי כמה וכמה על המדווחים, לא כל שכן על מקרים שבהם המטריד קיבל עונש ראוי. מצבה של המוטרדת חשוב משאלת הענישה: האם קיבלה סביבת עבודה ראויה בסופו של דבר? האם ניזוקה מההליך? האם קידומה נמנע?
תגובת הנגד ביחס לחוק למניעת הטרדה מינית נשמעת לא מעט: "נהרסה הרומנטיקה", "היום אפילו אי אפשר להחמיא לאישה על השמלה שהיא לובשת" וכמובן "'מותק' זה לא הטרדה מינית". אם האלטרנטיבה היא ביזוי נשים, אולי לא נורא ש"נהרסה הרומנטיקה".
אומרים שבאבחת תלונה נשים יכולות "להרוס חיים" של גבר. דווקא המקרה של השופטת דגן-טוכמכר מוכיח את ההיפך: כל אישה שקראה על המקרה הזה תחשוב פעמיים או אלף פעמים אם להתלונן על הטרדה מינית.
למה לה להתלונן, אם בסופו של דבר מטיחים בה רפש?