היא החברה הכי טובה של אמא....
היום אמא ביום לא טוב. זה התחיל במצב רוח קרבי מרגע שהיא קמה. אמרה לי שהיא לא אוהבת אותי ושאלך מפה. כמובן שאחרי רגע שכחה וביקשה חיבוק. זו רק אני שהפלתי עצמי בפח הזה וממש נעלבתי. נעלבתי ובכיתי מצער. אחר כך אמא התרצתה ורצתה לקום לקפה ועוגת הגבינה שלה. וחשבתי שהנה יצאנו מהרגעי משבר. אמא היתה שקטה מהרגיל. ואז הפתעה , התקשרה החברה הכי טובה של אמא. שנים היא גרה מולינו. והם היו החברות הכי טובות. אמא היתה לצידה כשהבן שלה נפל במלחמת לבנון הראשונה, ובברית של הנכד שקרוי על שם דודו והיא היתה עם אמא כשאבא שלי נפטר. וכשהחברה חטפה אירוע מוחי קשה, ועברה ניתוח ראש מסובך, והיתה חסרת הכרה כמה ימים. מיד כשהתעוררה שאלה איפה אמא שלי. הבת אמרה לה שהם בכלל לא סיפרו לאמא מה שקרה. והיא התעקשה לדבר איתה, ועם האירוע זכרה בעל פה את הטלפון שלנו. אמא כמובן נסעה לתל השומר והיתה איתה ומאז ועד הנפילה של אמא עם האלצהיימר והאירוע של אמא, היינו מבקרים המון את החברה ואמא עודדה אותה. הקשר נשמר גם אחרי ששתיהן חלו. ותמיד נקרע ליבי לראות אותן נפגשות, כל אחת בכסא גלגלים, מנסות להתחבק ולהתנשק מתוך הכסאות. וגם שיחות טלפון ביניהן יש. החברה צלולה רק עם מצב פיזי קשה ואמא האלצהיימרית זוכרת ואוהבת אותה.
היום החברה התקשרה. ואמא לקחה את השפורפרת והחלה לחקור ולצעוק על חברתה. מי את, ומה את רוצה. והחברה מעברו השני של הקו מנסה להסביר. התערבתי וסיפרתי שוב לאמא מי החברה. אמא התרצתה והחלה לדבר אליה בחביבות, אם כי אני לא בטוחה שהבינה באמת עם מי היא מדברת. כשענתה על השאלה מה שלום אחותי, ענתה שאחותי כמעט לא באה. כמובן שאחותי, מאז אמא חלתה מגיעה הרבה ועושה הרבה למען אמא. ואני רציתי לעזור לאופי השיחה ואמרתי לאמא שתגיד שהנכדה שלה מתחתנת. ואמא אמרה לה את זה, אבל לא ידעה לענות איזה נכדה. בסופה של שיחה הרגשתי צביטה חזקה בלב. אמא שלי חולת אלצהיימר ולא משנה כמה יפה היא מדברת ומתקשרת, שרה, ומתפקדת. היא הולכת ושוקעת אט אט לביצת האלצהיימר העכורה. אני מושיטה לה יד , מושיטה באמת, כאילו בכך מנסה למשוך אותה משם. היא נותנת לי יד. מחייכת אלי את החיוך המתוק שלה ולא יודעת שהפור נפל. ושהיא חולה. חולה במחלה ארורה ואכזרית. ובינתיים, היא חייכה אלי, וידעה שזה חיוך לבת שלה, אבל גם זה יעלם יום אחד, והיא לא תדע מי היד המושטת ללטפה.
היום אמא ביום לא טוב. זה התחיל במצב רוח קרבי מרגע שהיא קמה. אמרה לי שהיא לא אוהבת אותי ושאלך מפה. כמובן שאחרי רגע שכחה וביקשה חיבוק. זו רק אני שהפלתי עצמי בפח הזה וממש נעלבתי. נעלבתי ובכיתי מצער. אחר כך אמא התרצתה ורצתה לקום לקפה ועוגת הגבינה שלה. וחשבתי שהנה יצאנו מהרגעי משבר. אמא היתה שקטה מהרגיל. ואז הפתעה , התקשרה החברה הכי טובה של אמא. שנים היא גרה מולינו. והם היו החברות הכי טובות. אמא היתה לצידה כשהבן שלה נפל במלחמת לבנון הראשונה, ובברית של הנכד שקרוי על שם דודו והיא היתה עם אמא כשאבא שלי נפטר. וכשהחברה חטפה אירוע מוחי קשה, ועברה ניתוח ראש מסובך, והיתה חסרת הכרה כמה ימים. מיד כשהתעוררה שאלה איפה אמא שלי. הבת אמרה לה שהם בכלל לא סיפרו לאמא מה שקרה. והיא התעקשה לדבר איתה, ועם האירוע זכרה בעל פה את הטלפון שלנו. אמא כמובן נסעה לתל השומר והיתה איתה ומאז ועד הנפילה של אמא עם האלצהיימר והאירוע של אמא, היינו מבקרים המון את החברה ואמא עודדה אותה. הקשר נשמר גם אחרי ששתיהן חלו. ותמיד נקרע ליבי לראות אותן נפגשות, כל אחת בכסא גלגלים, מנסות להתחבק ולהתנשק מתוך הכסאות. וגם שיחות טלפון ביניהן יש. החברה צלולה רק עם מצב פיזי קשה ואמא האלצהיימרית זוכרת ואוהבת אותה.
היום החברה התקשרה. ואמא לקחה את השפורפרת והחלה לחקור ולצעוק על חברתה. מי את, ומה את רוצה. והחברה מעברו השני של הקו מנסה להסביר. התערבתי וסיפרתי שוב לאמא מי החברה. אמא התרצתה והחלה לדבר אליה בחביבות, אם כי אני לא בטוחה שהבינה באמת עם מי היא מדברת. כשענתה על השאלה מה שלום אחותי, ענתה שאחותי כמעט לא באה. כמובן שאחותי, מאז אמא חלתה מגיעה הרבה ועושה הרבה למען אמא. ואני רציתי לעזור לאופי השיחה ואמרתי לאמא שתגיד שהנכדה שלה מתחתנת. ואמא אמרה לה את זה, אבל לא ידעה לענות איזה נכדה. בסופה של שיחה הרגשתי צביטה חזקה בלב. אמא שלי חולת אלצהיימר ולא משנה כמה יפה היא מדברת ומתקשרת, שרה, ומתפקדת. היא הולכת ושוקעת אט אט לביצת האלצהיימר העכורה. אני מושיטה לה יד , מושיטה באמת, כאילו בכך מנסה למשוך אותה משם. היא נותנת לי יד. מחייכת אלי את החיוך המתוק שלה ולא יודעת שהפור נפל. ושהיא חולה. חולה במחלה ארורה ואכזרית. ובינתיים, היא חייכה אלי, וידעה שזה חיוך לבת שלה, אבל גם זה יעלם יום אחד, והיא לא תדע מי היד המושטת ללטפה.