היא הייתה נערה רגילה, אף פעם לא
היא הייתה נערה רגילה, אף פעם לא היא הייתה נערה רגילה, אף פעם לא התבלטה במיוחד בבי"ס, ואם היו מבקשים ממשיהו להגדיר אותה, הוא ללא ספק היה אומר "אה, הילה, הילה היא ממש הבת של השכן" הילה התעניינה בדברים הרגילים שנערות בנות 16 מתענינות בהם- בנים, מוזיקה, בגדים ודיאטה... היא אהבה לצאת ולרוץ ליד הבית בכל ערב, ריצה מרגיעה, רק היא ובבקבוק המים, חושבת על מה שעבר עליה היום, ועל זה שהייתה רוצה יותר עניין ורגש בחייה. היא הייתה ממש יפה. עור חלק ובהיר, עיניים חומות ושיער חלק חלק שמגיע כמעט עד הישבן. ולמרות יופייה הרב עדיין, נשארה די סתמית, ולא גילו בה עניין מיוחד. ערב אחד, באחת מאותן ריצות מרגיעות היא עברה כרגיל ליד הבית הגדול והנטוש, בקצה הרחוב. היא אף פעם לא השקיעה מחשבה בשאלות מה יש בבית הזה, ושל מי הוא, אבל פתאום בפעם הזאת הוא נראה לה כל כך מסקרן עד שהיא עצרה לידו והתקרבה אליו לאט. הרחוב היה שקט. אין מי שישמע אותי, חשבה. ואין מי שיראה. היא התקדמה לעבר הדלת, ונכנסה. הבית היה ישן. ריהוט עתיק ומאובק, כמו נלקח מטירות ישנות. כמו הטירות שהיא ביקרה בהן באירופה, בטיול הבת מצווה שלה. היא לא פחדה. מולה ניצב ראי ענקי, מוקף במסגרת עץ כבד וכהה. הוא היה מכוסה באבק ולכלוך, אך היה ניתן לראות במעומעם כי זוהי מראה. היא התקרבה אליו וניגבה קצת אבק, ממש מול הפנים שלה. היא ראתה את דמותה, קצת מיוזעת מהריצה, אבל עדיין יפה יפה. היא פנתה ימינה, וראתה חלון סגור, שבזכוכית יכלה שוב לראות את השתקפותה. לידו הייתה שידה קטנה, שהייתה נקייה. מבריקה. כאילו רק לפני רגע מירקו אותה בכל חומרי הניקוי האפשריים. הילה העבירה את אצבעה על השידה, הביטה בה והיא הייתה נקיה, ללא טיפת אבק. על השידה היתה מונחת קופסא מזכוכית. הקופסא הייתה קטנה, בערך בגודל של קופסאת גפרורים. הילה אהבה את הקופסא, ובשנייה לקחה אותה עימה, ויצאה מהבית. בחדרה שבקומה השנייה הביא הביטה בקופסאת הזכוכית. היא הייתה ריקה מלבד פיסת בד קטנטנה. הילה פתחה את הקופסא והוציא את חתיכת הבד. היה לה ריח של בושם ישן. היא הייתה לבנה ונראה שהייתה עשויה מתחרה או חומר דומה לו. היא הייתה עיפה והניחה את הקופסא על שולחן הכתיבה שלה, ואת פיסת הבד- עליו. היא הלכה לישון. באמצע הלילה הילה התעוררה לשמע קולות עדינים של צחוק, שממש הקיפו אותה. היא הסתכלה סביבה וראתה שהקופסא זוהרת במין אור מוזר וזרחני. היא עשתה צעד אחד לקראתה ופתאום נשאבה לתוכרה. היא מצאה את עצמה בתוך חדר ענקי מזכוכית לבנה, בו הכל היה בוהק וזוהר. מולה עמדה נערה. יפה מאוד שלבשה על גופה שמלה העשוייה מהבד שהילה מצאה בקופסא.תחרה לבנה. נערה שנראתה כמוה. בדיוק. הנערה התקרבה להילה וצחקה לה מול הפנים. צחוקה היה חלש, אך לאט לאט התגבר והתגבר עד שהפך לצעקות רמות, ולצרחות, ופניה של הנערה התעוותו עם התגברותו. עיניה גדלו וכמעט יצאו מחוריהן, פיה התעקם בזווית מפחידה וגופה התארך וגדל מעל הילה. הצרחות הו חזקות. לא נסבלות. הנערה נראתה כמו שד, כמו שטן, והמשיכה לצחוק ולצרוח ולגדול מעל ראשה של הילה. לפתע קירות החדר החלו להיסדק, ודרך הסדקים נכנס אור כחול וחזק. הנערה המשיכה לצרוח עד שקירות החדר התנפצו בקול גדול. שברי הזכוכית התעופפו לכל עבר, אך לא נגעו בהילה. היא נפלה על הרצפה, ונרדמה. "האוכל מוכן" נשמע קול חלש "קדימה מרי, התעוררי, את לא רוצה שאימך תבוא ותעיר אותך במקומי" הקול נשמע עכשיו תקיף יותר. "קדימה קדימה, לשטוף פנים וללבוש את שמלת התחרה הלבנה! מרי, את מקשיבה לי?" "מה?" אמרה הילה, "ממה... איזו שמלה? ו, למה אני צריכה ללבוש אותה?" הילה הייתה מבולבלת ונסערת. "איפה אני לכל הרוחות?" היא שאלה את האישה השמנמנה שעמדה מולה טוהחזיקה את שמלת התחרה הלבנה. "מרי, את חייבת להתלבש!" אמרה הישה. הילה קמה והביטה בעצמה במראה שהיתה מולה. מארת עץ ענקית . המראה שהייתה בבית הישן. "לא, לא! לא, זה לא יכול להיות....!" "לא...... ....." זעקותיה היו חרישיות, והיא ידעה שכבר אין לה תקווה. סוף.
היא הייתה נערה רגילה, אף פעם לא היא הייתה נערה רגילה, אף פעם לא התבלטה במיוחד בבי"ס, ואם היו מבקשים ממשיהו להגדיר אותה, הוא ללא ספק היה אומר "אה, הילה, הילה היא ממש הבת של השכן" הילה התעניינה בדברים הרגילים שנערות בנות 16 מתענינות בהם- בנים, מוזיקה, בגדים ודיאטה... היא אהבה לצאת ולרוץ ליד הבית בכל ערב, ריצה מרגיעה, רק היא ובבקבוק המים, חושבת על מה שעבר עליה היום, ועל זה שהייתה רוצה יותר עניין ורגש בחייה. היא הייתה ממש יפה. עור חלק ובהיר, עיניים חומות ושיער חלק חלק שמגיע כמעט עד הישבן. ולמרות יופייה הרב עדיין, נשארה די סתמית, ולא גילו בה עניין מיוחד. ערב אחד, באחת מאותן ריצות מרגיעות היא עברה כרגיל ליד הבית הגדול והנטוש, בקצה הרחוב. היא אף פעם לא השקיעה מחשבה בשאלות מה יש בבית הזה, ושל מי הוא, אבל פתאום בפעם הזאת הוא נראה לה כל כך מסקרן עד שהיא עצרה לידו והתקרבה אליו לאט. הרחוב היה שקט. אין מי שישמע אותי, חשבה. ואין מי שיראה. היא התקדמה לעבר הדלת, ונכנסה. הבית היה ישן. ריהוט עתיק ומאובק, כמו נלקח מטירות ישנות. כמו הטירות שהיא ביקרה בהן באירופה, בטיול הבת מצווה שלה. היא לא פחדה. מולה ניצב ראי ענקי, מוקף במסגרת עץ כבד וכהה. הוא היה מכוסה באבק ולכלוך, אך היה ניתן לראות במעומעם כי זוהי מראה. היא התקרבה אליו וניגבה קצת אבק, ממש מול הפנים שלה. היא ראתה את דמותה, קצת מיוזעת מהריצה, אבל עדיין יפה יפה. היא פנתה ימינה, וראתה חלון סגור, שבזכוכית יכלה שוב לראות את השתקפותה. לידו הייתה שידה קטנה, שהייתה נקייה. מבריקה. כאילו רק לפני רגע מירקו אותה בכל חומרי הניקוי האפשריים. הילה העבירה את אצבעה על השידה, הביטה בה והיא הייתה נקיה, ללא טיפת אבק. על השידה היתה מונחת קופסא מזכוכית. הקופסא הייתה קטנה, בערך בגודל של קופסאת גפרורים. הילה אהבה את הקופסא, ובשנייה לקחה אותה עימה, ויצאה מהבית. בחדרה שבקומה השנייה הביא הביטה בקופסאת הזכוכית. היא הייתה ריקה מלבד פיסת בד קטנטנה. הילה פתחה את הקופסא והוציא את חתיכת הבד. היה לה ריח של בושם ישן. היא הייתה לבנה ונראה שהייתה עשויה מתחרה או חומר דומה לו. היא הייתה עיפה והניחה את הקופסא על שולחן הכתיבה שלה, ואת פיסת הבד- עליו. היא הלכה לישון. באמצע הלילה הילה התעוררה לשמע קולות עדינים של צחוק, שממש הקיפו אותה. היא הסתכלה סביבה וראתה שהקופסא זוהרת במין אור מוזר וזרחני. היא עשתה צעד אחד לקראתה ופתאום נשאבה לתוכרה. היא מצאה את עצמה בתוך חדר ענקי מזכוכית לבנה, בו הכל היה בוהק וזוהר. מולה עמדה נערה. יפה מאוד שלבשה על גופה שמלה העשוייה מהבד שהילה מצאה בקופסא.תחרה לבנה. נערה שנראתה כמוה. בדיוק. הנערה התקרבה להילה וצחקה לה מול הפנים. צחוקה היה חלש, אך לאט לאט התגבר והתגבר עד שהפך לצעקות רמות, ולצרחות, ופניה של הנערה התעוותו עם התגברותו. עיניה גדלו וכמעט יצאו מחוריהן, פיה התעקם בזווית מפחידה וגופה התארך וגדל מעל הילה. הצרחות הו חזקות. לא נסבלות. הנערה נראתה כמו שד, כמו שטן, והמשיכה לצחוק ולצרוח ולגדול מעל ראשה של הילה. לפתע קירות החדר החלו להיסדק, ודרך הסדקים נכנס אור כחול וחזק. הנערה המשיכה לצרוח עד שקירות החדר התנפצו בקול גדול. שברי הזכוכית התעופפו לכל עבר, אך לא נגעו בהילה. היא נפלה על הרצפה, ונרדמה. "האוכל מוכן" נשמע קול חלש "קדימה מרי, התעוררי, את לא רוצה שאימך תבוא ותעיר אותך במקומי" הקול נשמע עכשיו תקיף יותר. "קדימה קדימה, לשטוף פנים וללבוש את שמלת התחרה הלבנה! מרי, את מקשיבה לי?" "מה?" אמרה הילה, "ממה... איזו שמלה? ו, למה אני צריכה ללבוש אותה?" הילה הייתה מבולבלת ונסערת. "איפה אני לכל הרוחות?" היא שאלה את האישה השמנמנה שעמדה מולה טוהחזיקה את שמלת התחרה הלבנה. "מרי, את חייבת להתלבש!" אמרה הישה. הילה קמה והביטה בעצמה במראה שהיתה מולה. מארת עץ ענקית . המראה שהייתה בבית הישן. "לא, לא! לא, זה לא יכול להיות....!" "לא...... ....." זעקותיה היו חרישיות, והיא ידעה שכבר אין לה תקווה. סוף.
