היא והוא
היא והוא
והיה בוקר, ואפילו הבוקר עוד לא התעורר. חמש בבוקר. פסים סגלגלים בתשלובת אדומה עם קרמבו של ניצני בוקר, ורוח שחדרה לי לחלון הישן עם התריס השבור והרעידה את כל הבית שסך הכל היה דירה שני חדרים וזה גם בקושי, והמפזר חום עשה הרבה יותר רעש ממה שעשה חם אבל זה מה יש, ולחשושי שמש שפוקחת עיניים החלו מבצבצים מבעד לשברי זכוכית בוהקים באפסותם ומשאית זבל עשתה פי-פו ונתנה את הקול הזה של התרנגולים שהוא הא, מי זה בא, יום חדש הגיע לשכונה. בחמש בבוקר כמעט אף אחד לא גולש. זו השעה רק של המכורים. הצ`ט הראה 30 משתמשים, הסיסמה שהייתה תלויה לי מעל המחשב הייתה שבצ`טים לא מוצאים אהבה, שזה סתמי, שזה לא יכול להיות, שזה אחד למיליון ואין טעם לנסות, ככה אומרים כל מי שאומרים דברים, ואני כזה `היי`. והיה בוקר, ואני מתה מעייפות. צריכה להתעורר עוד שעתיים אבל שוב פעם לא נרדמת. כבר כמה זמן שאני לא נרדמת כמו שצריך, לילות שחורים של בחוץ שעושים שחור בנשמה, נקודות מעורפלות של כאב שאני אפילו לא מבינה, רוצה לעשות הכל חוץ מלישון. ובחוץ קר, הכוכבים אורזים מזוודות והנה עוד יום מפציע. אלוהים ישמור על העיגולדים שיהיו לי מחר לעבודה. יעני כזה היום. מחוברת כבר שלושה חודשים לאינטרנט הזה, ממש לא ביג דיל, אבל אין כמו אנשים שלא מכירים שמדברים רק על עצמם בשביל להעביר עוד חצי שעה לפני המקלחת, האיפור הגמלוני, הנס של הבוקר והנהג המשוגע של אגד. ואני כזה `היי גם לך`. אני עייף אבל כשכל מה שאתם צריכים לעשות בחיים זה לכתוב אז לאף אחד לא משנה באיזו שעה אתם כותבים, כל עוד זה יוצא טוב. אחרי כמה זמן אתם מבינים שהעורכים שלכם רק רוצים שהכתיבה שלכם תיהיה בסדר, הטאץ` שלך הם קוראים לזה, ואת אף אחד לא באמת מעניין למה אתם כותבים באמצע הלילה או מתעוררים באמצע היום. בשלב מסוים אתם מבינים שאתם אפילו יכולים להעלם לחלוטין, להתמכר לסמים או להפוך לבודאיסיטים העיקר שתתנו להם את המילים שהם צריכים. אנחנו קצת מדברים על בי ועל בה, שיחה סתמית, שוב דבר מיוחד, אבל היא נשמעת בסדר. מה שכן, במצב שאני עכשיו, כל בחורה שתפסיק לדבר על עצמה מעבר לשניה, אההה, אתה באמת סופר, ותשאל למה אני ער בכזו שעה בבוקר תקנה לי את הלב ותנצור אותו לנצח אצל טוסו הגברת. היא אומרת שהיא עובדת משהו במשרד הבטחון, כבר למדתי שבאינטרנט, כמו בחיים כמו באינטרנט, לא כל מה שאומרים נכון ולא כל מה שנכון בכלל אפשר לדמיין, אבל נגיד, בת 32, שאלתי אותה למה היא ערה והיא אמרה ככה, לא רציתי ללחוץ מדי, ואנחנו כזה סתם מעבירים עוד כמה מילים אמיתיות בעולם וירטואלי משחקים אותה שזה לא משנה אבל מילים באשר הן תמיד נכנסות ללב. לא משנה מי אומר ומה אומר. זה תמיד חץ ללב. חלק יודעים להתמודד עם חצים. אני מהאנשים שמקבלים הרעלת דם אם החץ לא בסדר. אבל היא נחמדה. בהתחלה הן כולן נשמעות נחמדות. האמת שהוא בסדר, אומר שהוא סופר אבל בטח מהאידיוטים האלו שמשחקים אותה שלמה ארצי ואני מיוסר בשביל להשכיב עוד בחורה, אם יש מקום שלמדתי שאנשים הם סך הכל עוד סוג של מסכה זה האינטרנט, אבל כל עוד לא תפסתי אותו בשקר אז שיהיה. יש לי כזו עצבות שאני לא מבינה, אני חושבת שאני משתגעת, והכל בסדר אצלי בחיים אבל משהו כזה עצוב. כאילו משהו חסר. ואני בטוחה בטריליון רסיסי אחוזים שזו לא אהבה, כבר מזמן ויתרתי, לפעמים מגיעים לגיל שבאמת התקווה לא רק גוססת, מסכנה התקווה קברו אותה 6 מטר מתחת לאדמה, וחוץ מזה יש לי הכל, כמו שכתוב בספר, אפילו פרויד היה מבסוט, הורים טובים, אחים נשמה, עבודה אחלה ומה שאפשר רק לחלום עליו. אפילו דירת סטודיו כמו שמראים בעיתונים. ואנחנו מדברים, והוא נשמע נחמד, אבל, ראבאק, צ`אט באינטרנט, אפשר כבר לחשוב. אנחנו סך הכל עוד צמד עלובים במשחק של החיים, עוד זוג שמדבר בלה-בלה שחושב שהוא ימציא את הגלגל. אבל את הגלגל כבר מזמן המציאו, מי בכלל צריך עוד גלגלים? אני שואל אותה אם היא צריכה ללכת לעבודה והיא אומרת שכבר מאוחר ושהיא תרים טלפון, ושהם נורא נחמדים ואין בעיה לקחת יום חופש או מחלה למרות שבמקרה שלי זה אותו הדבר. שאני לוקחת חופשים רק בגלל שאני לא מרגישה טוב. ואני שואל אותה למה היא לא מרגישה טוב אבל היא אומרת עזוב, אתה לא רוצה את זה. אני כן רוצה את זה, באמת, אני אומר לה, אבל היא שוב עוברת לפזצת`א ואם יש משהו אחד שאני יודע זה שאין טעם להכביד על מי שלא רוצה להרים. בוקר. צפירות, בלגנים, זורקים שוקו לקיוסקים, ילדים בני 14 גונבים עיתונים בדרך לבית הספר, מורות מתאפרות, חקלאים כבר מזמן חורשים ורמטכלי``ם כבר עוברים על ההרוג הבא. רק אני מעביר עוד לילה כזה סתמי מיוחד, מיוחד סתמי. סתמיוחד. כל הלילות שלי הם סתמיוחדים. סתמיים למה אני עושה בהם כלום, מיוחדים למה כל בן אדם שאתם מדברים איתו הרווחתם עוד מילה. עוד מחשבה. הרווחתם להבין עוד נשמה. לא הרבה מעריכים את הלהבין נשמות הזה. אולי רק סופרים. וגם לא כולם. בטוח קצת פסיכולוגים. אבל בטח שרק המיעוט. והיא באמת נחמדה, שואלת, מתעניינת, ואיפה, איפה האנשים שמתעניינים היום, לפעמים נראה לי שהעולם מתחלק לאלו שמדברים רק על עצמם ואלו שחושבים שהם מדברים גם עם אחרים, ושם, בצד, איפה שהשטיח, מתחת לבלטה, למלט, איפה שהאפר והסדק מהרעידת אדמה, שם, דווקא שם, בעצם, אולי, אולי בכלל רק אולי, אולי שם מסתתרים האנשים שגם רוצים לדעת. היא רוצה לדעת. אני אומר לה כזה משום מקום, רוב הדברים המדהימים באמת באים משום מקום, תגידי, רוצה להיפגש. היא שולחת לי סמיילי. לכו תבינו אם זה בטח, כן, למה לא, או בטח כן, אני מפגרת לפגוש מישהו שאני לא מכירה? ויש את הקטע הזה בחיים שאתם חייבים לוותר על משהו שלא נראה שתשיגו אחרת התקווה תהרוס לכם את החיים. זה טוב שאתם מאמינים שתמיד יש סיכוי, אבל לפעמים מרוב שתרדפו אחרי הזנב החמור יגנוב לכם את הגזר ועדיין לא תבינו מה החכה עושה אצלכם ביד. הוא נשמע לי בסדר, אבל כולם באינטנרט נשמעים בסדר. לפחות עד תגידי, את מאוננת. למה אין לי אהבה אני לא יודעת. כולם אומרים שאני מחפשת יותר מדי, מחפשת את מה שאי אפשר, אני אומרת שאני ממש לא, ושרק יהיה נחמד ובן זוג טוב, אבל, מסתבר, שאם כולם אומרים לי את אותו הדבר 10 שנים, אני מתעקשת ולא מאמינה ועדיין לא קורה כלום, לא יודעת, לפעמים כולם צודקים. ולא יעזרו כל השקרים שאני משקרת לעצמי. ואני טובה בלשקר לעצמי. לא בדברים הגדולים, אבל לפעמים הדברים הקטנים הם מה שמזיזים את הדברים הגדולים ואז מגלים יום אחד שהכל זה בועה. הוא, ככה, משום מקום, עושה לי אולי נפגש. יצא לי ככה להיפגש כמה פעמים באופן ספונטני עם מישהו. מה זה קאטסטרופה שהתחננתי שאלוהים יפתח את האדמה, סאדם חוסיין יכנס שוב לאטרף, אבל הפעם באופן טוטלי, או שמינימום לחטוף טרומבוזה ישר לתוך העורקים, חדר מיון וכל הטראראם הזה. בליינד דייט זה לאנשים שהם בליינד בלי קשר. וזה מניסיון. אני עושה לו סמיילי, כן, למה לא. מאיפה הבאתי כן למה לא, אני לא יודעת. או לפחות חושבת שלא יודעת. קמתי בצהריים. כלומר עוד פעם קמתי בצהריים. מדליק את המחשב, ממתין שעתיים עד שוורד יעלה, עורך הגהה אחרונה, מיי קונקשן, אינטרנט, שם, סיסמה, אאוטלוק, מכניס אטצ`מנט של המאמר, סנד לעורך, ויאללה, הוא מבסוט ואני כרגיל לא יודע מה קורה איתי. אף פעם לא ידעתי מה קורה איתי. כנראה שאני גם לעולם לא אדע. אמבטיה. מראה. וואו מקריח. ומאיפה הקוצים האלו מאיפה. קצף. אחח. נחתכתי. רדיו. גלגל`צ. עין הנמר. מקלחת. פלסתר. קולה. הולך לחדר כושר. למה אני הולך לחדר כושר אני לא יודע. שנתיים שאני שם, ונראה לי שאני מהאנשים ההפוכים. כל פעם שאני הולך אני רק סובל, כל פעם יכול להרים משקולת אחת פחות, כל פעם שונא את המקום יותר. קראתי איפה שהוא שזה הולך בדיוק הפוך. מסתבר שאני מההפוכים. נו טוב, לפחות לא יהיו לי בעיות עם בן גוריון. קופץ לסופר לקנות מצרכים, תופס מונית למה נמצא בשלילה, הנהג מונית מנסה לשדל אותי להצביע, אם יהיו בחירות, למפלגה הקומוניסטית להגנה זכויות הנהג מונית מפני פנינה רוזנבלום, אני אומר לו שאולי, הוא אומר לי סחטן אחי, 15 שקל, רק בגלל שאתה משלנו, מכין משהו קל, אוטוטו ארבע. נפגשים. וזו באמת פגישה סתמית. יעני כזה אני לא מצפה לכלום. יותר אפלטוני מזה אין. אפלטון בעצמו לא היה מבין מה קורה פה. וקופידון איפה שהוא תקוע מעל המפרץ הפרסי בודק את הזרמים של הגולף ככה שאין סיכוי. מה גם שאין לי כוונות. מה שכן, אני יודע, אהבה תמיד פורחת משום מקום. וקמתי נורא בצהריים, אחח, העיגולדים. אני מקווה שהאיי ליידר יעשה את העבודה, כמו גם הקונסילר למרות שאני צריכה להשתמש בכמה חביות. אולי אפילו להזמין מיכליות בהזדמנות. זה אפלטוני אני יודעת, אני כל הזמן אומרת לעצמי. איפה שהוא ציפור הנפש שלי, באחד החדרים של החדרים של הפרוזדורים של האולמות שיש לי בלב מקווה שאולי מעבר, אבל, טוב, למודת אכזבות זו לא המילה. אבשלום קור צריך בכלל לצרף אותי לאחד המילונים. אכזבה זו אני. קבענו להיפגש בארבע. הוא בטח ייאחר. פוזה של מיוסר או משהו. אבל, אני יודעת, שיהיה. כשאין מה להפסיד אז אין מה להפסיד. בכלל, לשים פוש-אף, או אולי סטרפלס, טי רגילה או סתם כזה יעני קאז`ואל. אבל לא שזה באמת משנה לי, כן? ויש את הקטע של ההמתנה. מנסים לשחק אותה רגועים אבל בפנים, זה במיוחד לאנשים שיש להם בעיות עם הרעלות של חצים, אז בפנים אתם כמו וולקנו
היא והוא
והיה בוקר, ואפילו הבוקר עוד לא התעורר. חמש בבוקר. פסים סגלגלים בתשלובת אדומה עם קרמבו של ניצני בוקר, ורוח שחדרה לי לחלון הישן עם התריס השבור והרעידה את כל הבית שסך הכל היה דירה שני חדרים וזה גם בקושי, והמפזר חום עשה הרבה יותר רעש ממה שעשה חם אבל זה מה יש, ולחשושי שמש שפוקחת עיניים החלו מבצבצים מבעד לשברי זכוכית בוהקים באפסותם ומשאית זבל עשתה פי-פו ונתנה את הקול הזה של התרנגולים שהוא הא, מי זה בא, יום חדש הגיע לשכונה. בחמש בבוקר כמעט אף אחד לא גולש. זו השעה רק של המכורים. הצ`ט הראה 30 משתמשים, הסיסמה שהייתה תלויה לי מעל המחשב הייתה שבצ`טים לא מוצאים אהבה, שזה סתמי, שזה לא יכול להיות, שזה אחד למיליון ואין טעם לנסות, ככה אומרים כל מי שאומרים דברים, ואני כזה `היי`. והיה בוקר, ואני מתה מעייפות. צריכה להתעורר עוד שעתיים אבל שוב פעם לא נרדמת. כבר כמה זמן שאני לא נרדמת כמו שצריך, לילות שחורים של בחוץ שעושים שחור בנשמה, נקודות מעורפלות של כאב שאני אפילו לא מבינה, רוצה לעשות הכל חוץ מלישון. ובחוץ קר, הכוכבים אורזים מזוודות והנה עוד יום מפציע. אלוהים ישמור על העיגולדים שיהיו לי מחר לעבודה. יעני כזה היום. מחוברת כבר שלושה חודשים לאינטרנט הזה, ממש לא ביג דיל, אבל אין כמו אנשים שלא מכירים שמדברים רק על עצמם בשביל להעביר עוד חצי שעה לפני המקלחת, האיפור הגמלוני, הנס של הבוקר והנהג המשוגע של אגד. ואני כזה `היי גם לך`. אני עייף אבל כשכל מה שאתם צריכים לעשות בחיים זה לכתוב אז לאף אחד לא משנה באיזו שעה אתם כותבים, כל עוד זה יוצא טוב. אחרי כמה זמן אתם מבינים שהעורכים שלכם רק רוצים שהכתיבה שלכם תיהיה בסדר, הטאץ` שלך הם קוראים לזה, ואת אף אחד לא באמת מעניין למה אתם כותבים באמצע הלילה או מתעוררים באמצע היום. בשלב מסוים אתם מבינים שאתם אפילו יכולים להעלם לחלוטין, להתמכר לסמים או להפוך לבודאיסיטים העיקר שתתנו להם את המילים שהם צריכים. אנחנו קצת מדברים על בי ועל בה, שיחה סתמית, שוב דבר מיוחד, אבל היא נשמעת בסדר. מה שכן, במצב שאני עכשיו, כל בחורה שתפסיק לדבר על עצמה מעבר לשניה, אההה, אתה באמת סופר, ותשאל למה אני ער בכזו שעה בבוקר תקנה לי את הלב ותנצור אותו לנצח אצל טוסו הגברת. היא אומרת שהיא עובדת משהו במשרד הבטחון, כבר למדתי שבאינטרנט, כמו בחיים כמו באינטרנט, לא כל מה שאומרים נכון ולא כל מה שנכון בכלל אפשר לדמיין, אבל נגיד, בת 32, שאלתי אותה למה היא ערה והיא אמרה ככה, לא רציתי ללחוץ מדי, ואנחנו כזה סתם מעבירים עוד כמה מילים אמיתיות בעולם וירטואלי משחקים אותה שזה לא משנה אבל מילים באשר הן תמיד נכנסות ללב. לא משנה מי אומר ומה אומר. זה תמיד חץ ללב. חלק יודעים להתמודד עם חצים. אני מהאנשים שמקבלים הרעלת דם אם החץ לא בסדר. אבל היא נחמדה. בהתחלה הן כולן נשמעות נחמדות. האמת שהוא בסדר, אומר שהוא סופר אבל בטח מהאידיוטים האלו שמשחקים אותה שלמה ארצי ואני מיוסר בשביל להשכיב עוד בחורה, אם יש מקום שלמדתי שאנשים הם סך הכל עוד סוג של מסכה זה האינטרנט, אבל כל עוד לא תפסתי אותו בשקר אז שיהיה. יש לי כזו עצבות שאני לא מבינה, אני חושבת שאני משתגעת, והכל בסדר אצלי בחיים אבל משהו כזה עצוב. כאילו משהו חסר. ואני בטוחה בטריליון רסיסי אחוזים שזו לא אהבה, כבר מזמן ויתרתי, לפעמים מגיעים לגיל שבאמת התקווה לא רק גוססת, מסכנה התקווה קברו אותה 6 מטר מתחת לאדמה, וחוץ מזה יש לי הכל, כמו שכתוב בספר, אפילו פרויד היה מבסוט, הורים טובים, אחים נשמה, עבודה אחלה ומה שאפשר רק לחלום עליו. אפילו דירת סטודיו כמו שמראים בעיתונים. ואנחנו מדברים, והוא נשמע נחמד, אבל, ראבאק, צ`אט באינטרנט, אפשר כבר לחשוב. אנחנו סך הכל עוד צמד עלובים במשחק של החיים, עוד זוג שמדבר בלה-בלה שחושב שהוא ימציא את הגלגל. אבל את הגלגל כבר מזמן המציאו, מי בכלל צריך עוד גלגלים? אני שואל אותה אם היא צריכה ללכת לעבודה והיא אומרת שכבר מאוחר ושהיא תרים טלפון, ושהם נורא נחמדים ואין בעיה לקחת יום חופש או מחלה למרות שבמקרה שלי זה אותו הדבר. שאני לוקחת חופשים רק בגלל שאני לא מרגישה טוב. ואני שואל אותה למה היא לא מרגישה טוב אבל היא אומרת עזוב, אתה לא רוצה את זה. אני כן רוצה את זה, באמת, אני אומר לה, אבל היא שוב עוברת לפזצת`א ואם יש משהו אחד שאני יודע זה שאין טעם להכביד על מי שלא רוצה להרים. בוקר. צפירות, בלגנים, זורקים שוקו לקיוסקים, ילדים בני 14 גונבים עיתונים בדרך לבית הספר, מורות מתאפרות, חקלאים כבר מזמן חורשים ורמטכלי``ם כבר עוברים על ההרוג הבא. רק אני מעביר עוד לילה כזה סתמי מיוחד, מיוחד סתמי. סתמיוחד. כל הלילות שלי הם סתמיוחדים. סתמיים למה אני עושה בהם כלום, מיוחדים למה כל בן אדם שאתם מדברים איתו הרווחתם עוד מילה. עוד מחשבה. הרווחתם להבין עוד נשמה. לא הרבה מעריכים את הלהבין נשמות הזה. אולי רק סופרים. וגם לא כולם. בטוח קצת פסיכולוגים. אבל בטח שרק המיעוט. והיא באמת נחמדה, שואלת, מתעניינת, ואיפה, איפה האנשים שמתעניינים היום, לפעמים נראה לי שהעולם מתחלק לאלו שמדברים רק על עצמם ואלו שחושבים שהם מדברים גם עם אחרים, ושם, בצד, איפה שהשטיח, מתחת לבלטה, למלט, איפה שהאפר והסדק מהרעידת אדמה, שם, דווקא שם, בעצם, אולי, אולי בכלל רק אולי, אולי שם מסתתרים האנשים שגם רוצים לדעת. היא רוצה לדעת. אני אומר לה כזה משום מקום, רוב הדברים המדהימים באמת באים משום מקום, תגידי, רוצה להיפגש. היא שולחת לי סמיילי. לכו תבינו אם זה בטח, כן, למה לא, או בטח כן, אני מפגרת לפגוש מישהו שאני לא מכירה? ויש את הקטע הזה בחיים שאתם חייבים לוותר על משהו שלא נראה שתשיגו אחרת התקווה תהרוס לכם את החיים. זה טוב שאתם מאמינים שתמיד יש סיכוי, אבל לפעמים מרוב שתרדפו אחרי הזנב החמור יגנוב לכם את הגזר ועדיין לא תבינו מה החכה עושה אצלכם ביד. הוא נשמע לי בסדר, אבל כולם באינטנרט נשמעים בסדר. לפחות עד תגידי, את מאוננת. למה אין לי אהבה אני לא יודעת. כולם אומרים שאני מחפשת יותר מדי, מחפשת את מה שאי אפשר, אני אומרת שאני ממש לא, ושרק יהיה נחמד ובן זוג טוב, אבל, מסתבר, שאם כולם אומרים לי את אותו הדבר 10 שנים, אני מתעקשת ולא מאמינה ועדיין לא קורה כלום, לא יודעת, לפעמים כולם צודקים. ולא יעזרו כל השקרים שאני משקרת לעצמי. ואני טובה בלשקר לעצמי. לא בדברים הגדולים, אבל לפעמים הדברים הקטנים הם מה שמזיזים את הדברים הגדולים ואז מגלים יום אחד שהכל זה בועה. הוא, ככה, משום מקום, עושה לי אולי נפגש. יצא לי ככה להיפגש כמה פעמים באופן ספונטני עם מישהו. מה זה קאטסטרופה שהתחננתי שאלוהים יפתח את האדמה, סאדם חוסיין יכנס שוב לאטרף, אבל הפעם באופן טוטלי, או שמינימום לחטוף טרומבוזה ישר לתוך העורקים, חדר מיון וכל הטראראם הזה. בליינד דייט זה לאנשים שהם בליינד בלי קשר. וזה מניסיון. אני עושה לו סמיילי, כן, למה לא. מאיפה הבאתי כן למה לא, אני לא יודעת. או לפחות חושבת שלא יודעת. קמתי בצהריים. כלומר עוד פעם קמתי בצהריים. מדליק את המחשב, ממתין שעתיים עד שוורד יעלה, עורך הגהה אחרונה, מיי קונקשן, אינטרנט, שם, סיסמה, אאוטלוק, מכניס אטצ`מנט של המאמר, סנד לעורך, ויאללה, הוא מבסוט ואני כרגיל לא יודע מה קורה איתי. אף פעם לא ידעתי מה קורה איתי. כנראה שאני גם לעולם לא אדע. אמבטיה. מראה. וואו מקריח. ומאיפה הקוצים האלו מאיפה. קצף. אחח. נחתכתי. רדיו. גלגל`צ. עין הנמר. מקלחת. פלסתר. קולה. הולך לחדר כושר. למה אני הולך לחדר כושר אני לא יודע. שנתיים שאני שם, ונראה לי שאני מהאנשים ההפוכים. כל פעם שאני הולך אני רק סובל, כל פעם יכול להרים משקולת אחת פחות, כל פעם שונא את המקום יותר. קראתי איפה שהוא שזה הולך בדיוק הפוך. מסתבר שאני מההפוכים. נו טוב, לפחות לא יהיו לי בעיות עם בן גוריון. קופץ לסופר לקנות מצרכים, תופס מונית למה נמצא בשלילה, הנהג מונית מנסה לשדל אותי להצביע, אם יהיו בחירות, למפלגה הקומוניסטית להגנה זכויות הנהג מונית מפני פנינה רוזנבלום, אני אומר לו שאולי, הוא אומר לי סחטן אחי, 15 שקל, רק בגלל שאתה משלנו, מכין משהו קל, אוטוטו ארבע. נפגשים. וזו באמת פגישה סתמית. יעני כזה אני לא מצפה לכלום. יותר אפלטוני מזה אין. אפלטון בעצמו לא היה מבין מה קורה פה. וקופידון איפה שהוא תקוע מעל המפרץ הפרסי בודק את הזרמים של הגולף ככה שאין סיכוי. מה גם שאין לי כוונות. מה שכן, אני יודע, אהבה תמיד פורחת משום מקום. וקמתי נורא בצהריים, אחח, העיגולדים. אני מקווה שהאיי ליידר יעשה את העבודה, כמו גם הקונסילר למרות שאני צריכה להשתמש בכמה חביות. אולי אפילו להזמין מיכליות בהזדמנות. זה אפלטוני אני יודעת, אני כל הזמן אומרת לעצמי. איפה שהוא ציפור הנפש שלי, באחד החדרים של החדרים של הפרוזדורים של האולמות שיש לי בלב מקווה שאולי מעבר, אבל, טוב, למודת אכזבות זו לא המילה. אבשלום קור צריך בכלל לצרף אותי לאחד המילונים. אכזבה זו אני. קבענו להיפגש בארבע. הוא בטח ייאחר. פוזה של מיוסר או משהו. אבל, אני יודעת, שיהיה. כשאין מה להפסיד אז אין מה להפסיד. בכלל, לשים פוש-אף, או אולי סטרפלס, טי רגילה או סתם כזה יעני קאז`ואל. אבל לא שזה באמת משנה לי, כן? ויש את הקטע של ההמתנה. מנסים לשחק אותה רגועים אבל בפנים, זה במיוחד לאנשים שיש להם בעיות עם הרעלות של חצים, אז בפנים אתם כמו וולקנו
