היא חיכתה/ הלינה בירנבאום
שיר פרי עטה של המשוררת ניצולת מחנות המוות השונים. מצמרר וחזק ביותר. היא משוררת השואה אליה אני הכי מתחבר... היא חכתה לי שם במורד הדרך ידעה שאבוא אליה אחוש אותה בכל חושי את אמי היפה והצעירה היא חכתה לי במורד הדרך של מיידנק מול הצריף "דזינפקציה – והמשרפה"" הגעתי ממרחקים מופלגים אחרי ארבעים שנה והיא עמדה כאן - כמו אז למרות מותה, כמו ביום הפרדה ההוא: שחרחורת, קטנה, תלתל ארך מעל מצחה, גלגל שערותיה עוטר את ראשה, לחיים אדומות, עיניים גדולות מחסר שנה, שיניה הלבנות כפנינים נחשפות בחיוך הנהדר שעלי אדמות, חיוך של אם המתאמצת להרגיע את ילדתה מול תא הגז ותנור המשרפה. מעיל צמר מבד פפיטה רחב מכסה את גופה וגם אותי היא מקפלת בתוכו כדי לשתל בתופת, ברגע שלפני האחרון כוח החם האנושי, זיק בהירות או תקווה - כאן, במקום שהיציאה ממנו היא רק בתור עשן דרך הארבה... הגעתי הנה מארץ אחרת כאשה מבוגרת וכאותה ילדה שהייתי אז והיא כה אהבה, כה חרדה לגורלה! בעלותי בדרך החצץ חשתי בדמותה רצתי לקראתה ככל נשמתי בי, בכל מאדי וכמו אז נעצרתי, עמדתי מטורפת מכאב ומחסר אונים, כשהבנתי - היא נקרעה ממני ולא תהיה לי עוד לעולמים מיידנק, ממלכת המוות הרדומה הגענו לכאן יחד - ואני לבד עכשיו כאן מחבקת את דמותה, חשה בנוכחותה טובעת בכאבי האיום, ואני כה קטנה עומדת מול המשרפה שבמאוחר כבתה. התיישבתי במורד הדרך, תפסתי ראשי בידי ובוכה עד אבוד הדעת, בקולי קולות, ללא בושה ומעצור נצמדת לצילה של אמי שכאן נרצחה, נאחזת בו כל כלי נחושה לקחתו אתי לביתי שמעבר לים לא יודעת איך חזרתי כשהיא נותרה לבדה שם בדממה הייתי קפואה, הבכי רק הרעיד את גופי בחזקה פולני זר, שוער המוזיאון עבר על פני ומהגבעה צעק אלי: "את מי רצחו לך כאן, שכל כך את בוכה?!" משלא עניתי, הלך הוא פנה אלי בשפת אנשים החיים כיום ואני הייתי עם דמות אמי, עם צילה בחלל הריק עם מותה במיידנק - ואולי גם עם מותי
שיר פרי עטה של המשוררת ניצולת מחנות המוות השונים. מצמרר וחזק ביותר. היא משוררת השואה אליה אני הכי מתחבר... היא חכתה לי שם במורד הדרך ידעה שאבוא אליה אחוש אותה בכל חושי את אמי היפה והצעירה היא חכתה לי במורד הדרך של מיידנק מול הצריף "דזינפקציה – והמשרפה"" הגעתי ממרחקים מופלגים אחרי ארבעים שנה והיא עמדה כאן - כמו אז למרות מותה, כמו ביום הפרדה ההוא: שחרחורת, קטנה, תלתל ארך מעל מצחה, גלגל שערותיה עוטר את ראשה, לחיים אדומות, עיניים גדולות מחסר שנה, שיניה הלבנות כפנינים נחשפות בחיוך הנהדר שעלי אדמות, חיוך של אם המתאמצת להרגיע את ילדתה מול תא הגז ותנור המשרפה. מעיל צמר מבד פפיטה רחב מכסה את גופה וגם אותי היא מקפלת בתוכו כדי לשתל בתופת, ברגע שלפני האחרון כוח החם האנושי, זיק בהירות או תקווה - כאן, במקום שהיציאה ממנו היא רק בתור עשן דרך הארבה... הגעתי הנה מארץ אחרת כאשה מבוגרת וכאותה ילדה שהייתי אז והיא כה אהבה, כה חרדה לגורלה! בעלותי בדרך החצץ חשתי בדמותה רצתי לקראתה ככל נשמתי בי, בכל מאדי וכמו אז נעצרתי, עמדתי מטורפת מכאב ומחסר אונים, כשהבנתי - היא נקרעה ממני ולא תהיה לי עוד לעולמים מיידנק, ממלכת המוות הרדומה הגענו לכאן יחד - ואני לבד עכשיו כאן מחבקת את דמותה, חשה בנוכחותה טובעת בכאבי האיום, ואני כה קטנה עומדת מול המשרפה שבמאוחר כבתה. התיישבתי במורד הדרך, תפסתי ראשי בידי ובוכה עד אבוד הדעת, בקולי קולות, ללא בושה ומעצור נצמדת לצילה של אמי שכאן נרצחה, נאחזת בו כל כלי נחושה לקחתו אתי לביתי שמעבר לים לא יודעת איך חזרתי כשהיא נותרה לבדה שם בדממה הייתי קפואה, הבכי רק הרעיד את גופי בחזקה פולני זר, שוער המוזיאון עבר על פני ומהגבעה צעק אלי: "את מי רצחו לך כאן, שכל כך את בוכה?!" משלא עניתי, הלך הוא פנה אלי בשפת אנשים החיים כיום ואני הייתי עם דמות אמי, עם צילה בחלל הריק עם מותה במיידנק - ואולי גם עם מותי