היא חסרה לי כמו יד, כמו רגל

[גקימופיגסי]

היא חסרה לי כמו יד, כמו רגל

כשטוב במיוחד או כשרע במיוחד
אז חסרונה הכי מורגש.
22 שנה בכל פעם שהייתי חולה או בדיכאון הייתי מדברת איתה בטלפון.
בואי אימא בואי אימא
תכווני היטב את המוצץ
אל פי שלעולם כבר לא יגדל!
אני חושבת שאני פשוט בקריז ברגעים אלה!!!!!!!!!!!
גם בקריז שלא נגעתי במתוקים כמה ימים (כי הגוף כבר לא מוכן)
וגם בקריז כי עכשיו קשה לי והיא לא כאן.

 

[ayalabaor]

תשמעי...

את עדיין מאמינה לעצמך???

 

[גקימופיגסי]

אילה, אני מספיק בדאון.

השיפוטיות שלך לא מוסיפה לי!
וכן, לצאת מקשר כזה של 22 שנה זה לא יום ולא יומיים ויש רגעי אבל.
אם הייתי יכולה הייתי יוצאת מזה כמו מבריכה, מנערת את השיער וממשיעה הלאה.
אבל זה קורה רק בסרטים.
!!!!!

 

[ayalabaor]

תראי...

אי אפשר רק להכיל. לפי מה שסיפרת אף אחד לא העיר לך כמה משונה מערכת היחסים שלך עם הפסיכולוגית במשך כל כך הרבה שנים. ואולי העירו ולא שמעת.?
לי נראה משונה שאת לא משתפת יותר בתחושות ההקלה

 

[גקימופיגסי]

ולי נראה משונה שאת ממשיכה לכתוב לי באופן שיפוטי,

למרות שביקשתי ממך להפסיק.
או אולי לא שמעת?!

 

[ayalabaor]

שיפוטי

ביקשת.. כעסת שלא קיבלת מה שביקשת.. וואלה...

 

[שחר חרישי]

מה זה אמור להביע??

 

[ayalabaor]

שיפוטי?

ההתיחסות של ג. היא למה שהיא רואה כשיפוטי ולא ענייני לשאלות שהעליתי
יש לי תחושה שאם לא מסכימים אתה לחלוטין אז זה מתקבל כשיפוטיות
ואני חושבת שאני מציעה דרך התבוננות אחרת על הסיטואציה

 

[שחר חרישי]

לא הצעת דרך התבוננות אחרת

השאלה כפולת הסימן "את מאמינה לעצמך??" מבטאת לעג, שלילה, אפילו מיאוס. איך *זה* מהווה "הצעה" של "דרך התבוננות" כלשהי - נשגב מבינתי.

 

[ayalabaor]

אמונה ודרך התבוננות

כי במקום להגיד כמה היא חסרה אולי צריך לשאול למה היא מתגעגעת שם ומדוע
את מכירה את התיאוריה על ״הפסיכולוגיה של העבד״ - בגדול זה מדבר על הקושי להשתחרר מעבדות , נפשית, פיזית וכולי
בגלל זה אני שואלת אם היא מאמינה לעצמה - האם היא אומרת שהיא מתגעגעת לסוג קשר הזה ומאמינה לזה. אם כן, אז חבל

 

[שחר חרישי]

את יכולה לפרט על "הםסיכולוגיה של העבד"?

 

[ayalabaor]

על הפסיכולוגיה של העבד

מאמר אחד מני רבים

https://www.psychologytoday.com/blog/family-secrets/201405/psychological-slavery

 

[שחר חרישי]

אה, אוקי, תסמונת סטוקהולם

או התסמונת של הנשים המוכות.
אוקי, תודה על ההפניה. ועכשיו לדבר היותר חשוב:
נניח שרצתי להפנות את תשמת ליבה של גקי לכך שרגשותיה עשויים להיות מושפעים מהמנגנון הפסיכולוגי שתואר במאמר - מה את אומרת, היא יכלה להבין את זה מההערה "את מאמינה לעצמך??" ? היא יכולה לקבל משהו מההערה הזאת, שיוכל לעזור לה בהתמודדות עם רגשות הגעגועים והכמיהה והחסר שהיא מתארת?
ואת, כשכתבת את התגובה הזאת (וגם את השניה בשרשור הזה) - מתוך איזה רגש כתבת אותה? איזו כוונה הכנסת מאחורי המילים האלה?

 

[ayalabaor]

רגשות ותגובות

כמי שרואה דברים מהצד ובהחלט לא מכירה את הסיפור לעומק ושומעת רק פן אחד שלו ולכן יכולה להתייחס רק למה שמסופר מוזר בעיני הגעגועים האלה ל״סיר הבשר״ המטפורי.
לכן אני תוהה האם יש מוכנות מצד ג. להכיר בחלק שלה בתהליך ולו רק כדי שלא יקרה שוב .
ולכן אני שואלת אם היא מאמינה לעצמה .

 

[שחר חרישי]

אין בך ולו טיפת אמפתיה, הה?

מדהים.

 

[ayalabaor]

אמפתיה

יכול להיות שהאמפתיה היא להציע נקודת התייחסות אחרת שתשנה את התגובה של ג. לכאב
הרי יש לנו שליטה על איך אנו מגיבים למצבים, ולא תמיד למצבים עצמם
הרי כולם אמפתים פה בצורה מסויימת, וג. ממשיכה לחוש את הכאב... אז מה זה עוזר?

 

[שחר חרישי]

אמפתיה?

השאלה היא איך את מציעה באופן שיכול להשמע ולהתקבל.

 

[גקימופיגסי]

שחרית, תודה. את נהדרת!

 

[אופירA]

גמילה

אני לא אומרת לך מה לעשות ברגע של הקריז.
כשיש קריז, צועקים, בוכים, כואבים.
וזה מה שעשית, התגעגעת אליה, היית בתאווה לסם.
זה בסדר, תמיד יהיו רגשות אמביוולנטיים.

אני יודעת מה עושים כשלא נמצאים בקריז, אחרי שהוא עובר - מתמקדים ועובדים כל הזמן על לכעוס עליה, על לשלול אותה, על להרגיש דחייה למצב של ההתמכרות, על לשאוף לחופש ולשחרור.
זה לא קל, זו עבודת חיים. אבל עם משמעות ותכלית של אדם, של חירות נפש האדם.

 

[גקימופיגסי]

אופירה, תודה רבה על ההבנה

ותודה גם על החלק השני.
אני רוב הזמן במקום של לשלול.
רוב הזמן גם לא מתגעגעת, ומרגישה אפילו דחייה מהזיכרון שלה.
אני מודעת היטב כמה הקשר פגע בי.
אני מאוד מאוד לא מעוניינת בו.
לו הייתה ניתנת לי כיום הזדמנות בחיים לחדש איתה את הקשר, בוודאות לא הייתי עושה את זה. אולךי לשיחה או שתיים.
אני גם לא יוצרת יותר קשרים עם אנשים שמזכירים אותה, נמנעת מאימהות טובות לב שרוצות לשאוב אותי אל חיקן החלבי, יודעת היטב מה המחיר שאשלם.
אבל באמת יש רגעים קשים.
וגם, אין לשכוח, ואני משתדלת לומר את זה כעת ממקום נקי ונטול רחמים עצמיים, שהקשר התובעני והשואבני הזה הותיר אותי - אדם עם קשיים חברתיים מלכתחילה וללא משפחה - מאוד בודדה ונטולת משאבים. אמנם בינתיים יש קצת קשרים וטיפה אםשרות להיתמך - כמו גם המקום המבורך הזה, ובכל זאת.
כאן אני משמיעה מעת לעת את זעקות הכאב שלי, כשהן עולות על גדותיהן ואין לי היכן להשמיע אותן.
כעת אני מרגישה טיפה יותר טוב.
החלל והכאב קיים.
נזכרתי קצת מי אני.
בכוחות הפנימיים שלי.
תודה רבה רבה ושבת שלום