מכתבים לאף אחת
New member
היא עזבה
נכנסתי לפה בעבר כשחיפשתי תמיכה, נשואה לגבר מקסים, בהריון ראשון ממנו, רגע לפני סיום תואר שני, בעבודה שאני אוהבת, אמורה להיות בשיא של החיים שלי אבל במקום זה בעיקר מבולבלת ולבד, חיפשתי קול שיציל אותי. כתבתי וקבלתי תגובות מבנות בפורום שנתנו לי תחושה שאני לא לבד, הקול של אחת מהן גבר על כולן, היה צלול ובהיר וחייך לי בלב, הקשר התפתח מעבר למילים כתובות ולהפתעתי התאהבתי בה, מה שהפתיע אותי יותר היה שהיא התאהבה בי גם, לצערי לזמן קצר מידי, ועכשיו בלכתה השאירה חלל עצום, אני הרבה יותר לבד ממה שהייתי לפני שהכרתי אותה, אני מחפשת מישהו שיגיד לי שהכל יהיה בסדר, שהכאב הזה יפסיק בסוף, שגדל לי ילד בבטן שאני צריכה לחשוב עליו עכשיו למרות שהיא היחידה שתקועה לי בראש, שהסדקים יתאחו, שהיא פשוט לא רוצה אותי ואני חייבת לשחרר אותה כי אי אפשר להתקע על מישהו כשאת לא רצויה, אני צריכה שמישהו יגיד את זה אבל בצורה כזו שאני אאמין לו, אני צריכה שמישהו יגיד לי להפסיק לכתוב לה...
יפה שלי, אמרת שזה נגמר, אבל ההיגיון שלי לא מצליח לקבל את זה או להבין.
זה נגמר כבר לפני שבועיים כשקמתי בוקר אחד והרגשתי שאת רחוקה שנות אור גם בלי שדברנו, ידעתי את זה כי אני מרגישה אותך ואת מרגישה אותי, זה חיבור שאי אפשר להסביר אותו במילים, חבל הטבור קושר בינינו וכשאת רחוקה הוא נמתח ומכאיב ובאותו היום הוא הכאיב לי במיוחד.
החלטתי להילחם עלייך, את כל האנרגיות שלי נתתי למלחמה הזאת, בין לבין ישבתי שבורה ובכיתי - בעבודה, בבית, ברחוב, באוטו, בכל מקום בכיתי עלייך, נכנסת לי לחיים כמו שמש ולא הצלחתי להכיל את כל האפור הזה שנהיה כשנעלמת. היו רגעים שהפצעת פתאום והם נתנו לי כוח להמשיך להילחם, הם הזכירו לי כמה את מהממת כשאת לא עוטפת את עצמך בחומות, וכמה את שווה את המלחמה הזאת. אחר כך חזרת וחשבתי לעצמי שזהו את שלי ומכאן אפשר רק לעלות, אבל כששוב ברחת ממני הבנתי שהכל היה סתם תירוצים שלך, שנלחמתי בטחנות הרוח.
בראשי המשכתי לרקום לנו עתיד מופלא, הרי את אמרת – 'כל החיים לפחות', ואני, כמו ילדה שכרוכה אחרייך, האמנתי לך בעיניים עצומות. תכננתי בראשי רגעים שנוכל להיות בהם יחד, בדקתי מאילו שעורים במכללה אוכל להבריז, המצאתי חברות שמתחתנות כדי שנוכל לנסוע ליומיים בתירוץ של מסיבת רווקות, פתחתי אימייל שאוכל לכתוב לך ממנו בלי שאצטרך למחוק את הזיכרונות, וספרתי את הדקות עד יוני שאז יתחיל החופש האמיתי ונוכל להיות ביחד הרבה יותר, אבל הכל היה לחינם כי את פשוט לא רוצה אותי ולא מסוגלת לומר את זה, הרי לא הגיוני לוותר על מישהי שהיא מדהימה ומהממת וקסם מהלך כמו שטענת שאני, לא הגיוני לוותר על מישהי אם את אוהבת אותה באמת, אלא אם את פשוט לא.
הלוואי שהיית מספיק אמיצה לומר לי את זה, הלוואי שהיית מפסיקה להתחבא מאחורי הפחדים ואי הנעימות שלך, כי רק אם אני אשמע את זה אני אצליח להמשיך הלאה, את לא רוצה אותי אז תתמודדי עם זה, די לברוח.
אהובתי, אני יכולה לקרא לך ככה עדיין? הרי לחלוטין היית אהובה והיית שלי, גם אם זה נגמר מהר, מהר מידי, גם אם הלב שלי מתבוסס בדם כשהוא חושב על זה שיום אחד מישהי אחרת תקרא לך ככה, יום אחד תיסעי בשביל מישהי אחרת באמצע היום ל15 דקות חטופות של תשוקה מטורפת, יום אחד מישהי אחרת תרגיש בטוחה בתוך החיבוק שלך, תשים עלייך ראש כשהיא עצובה, תטעם את הנשיקות שלך ותנצור את הריח שלך באפה לתמיד. יום אחד מישהי אחרת תלטף את הגוף שלך ותביט עליו ותכמה אלייך ותרצה אותך יותר מכל דבר אחר בעולם. יום אחד מישהי אחרת תיתן לך להרגיש שאת הכי מיוחדת והכי יפה והיא הכי שלך.
היית הכל בשבילי בחודשיים האחרונים, היית זו שהוציאה אותי מהדיכאון אבל גם זו שהחזירה אותי לשם בלכתך, היית זו שגרמה לי להתחבר לילד שגדל ברחמי, וגם זו שאבכה עליה כשלא תהיי שם כשאלד אותו, היית זו שבאה ברגעים לא צפויים, ברגעים קשים, אבל בחרה לא להישאר איתי בסוף, היית זו שהיה כדאי לקום בשבילה כל בוקר וגם זו שלקחה איתה עכשיו את כל הבקרים והלילות.
הלוואי והייתי יכולה להיות קצת יותר כמוך - פחות להרגיש, לאטום את עצמי, תוך רגע לבנות חזרה את החומות סביב הלב, אלו שניפצתי בשבילך, הלוואי וכמוך לא הייתי חולמת, כי לקום מחלום טוב עלייך למציאות שאת איננה בה זה הדבר הכי אכזרי בעולם. איך את מצליחה? איך? תלמדי אותי. הרי סביב המוח אי אפשר לשים חומות אז איך את מצליחה לא לחשוב עליי כל רגע או לפחות כשאת לבד עם עצמך? איך את מצליחה לא לראות את הדמות שלי לידך באוטו כשאת נוהגת? איך את מצליחה להירדם בלי שאני המחשבה האחרונה שלך לפני שנעצמות לך העיניים? איך את לא באה לשלוח לי כל שיר שאת שומעת ואז עוצרת את עצמך וכואבת? למה רק אני דפוקה? למה רק אני לא מצליחה לא להרגיש?
שמש שלי, הטלפון דומם ואני צריכה להתרגל לדממה הזו, יוצאת משיעור בח׳5 ואין לך זכר, יושבת בשעורים החופשיים לבד בחדר המורים במקום איתך באוטו, מנמיכה את הרדיו, לא רוצה שהוא ידבר איתי עלייך היום, שונאת את כל נעלי האדידס בעולם ואת כל המרציפנים והסודה וכובעי הצמר, שונאת את כל הנשים שמשתמשות בבושם שלך, אבל בעיקר שונאת את עצמי שלא הצלחתי לשמור עלייך, שלא נתתי לך מספיק ביטחון כדי להישאר.
אני מתגעגעת אלייך געגוע אינסופי שלא ניתן לתאר אותו במילים, את מקועקעת לי בלב ואי אפשר להסיר אותך משם, אני מקווה שיום אחד אצליח להפסיק לבכות עלייך, מקווה שיום אחד אפסיק לחכות בתוכי שתחזרי.
נכנסתי לפה בעבר כשחיפשתי תמיכה, נשואה לגבר מקסים, בהריון ראשון ממנו, רגע לפני סיום תואר שני, בעבודה שאני אוהבת, אמורה להיות בשיא של החיים שלי אבל במקום זה בעיקר מבולבלת ולבד, חיפשתי קול שיציל אותי. כתבתי וקבלתי תגובות מבנות בפורום שנתנו לי תחושה שאני לא לבד, הקול של אחת מהן גבר על כולן, היה צלול ובהיר וחייך לי בלב, הקשר התפתח מעבר למילים כתובות ולהפתעתי התאהבתי בה, מה שהפתיע אותי יותר היה שהיא התאהבה בי גם, לצערי לזמן קצר מידי, ועכשיו בלכתה השאירה חלל עצום, אני הרבה יותר לבד ממה שהייתי לפני שהכרתי אותה, אני מחפשת מישהו שיגיד לי שהכל יהיה בסדר, שהכאב הזה יפסיק בסוף, שגדל לי ילד בבטן שאני צריכה לחשוב עליו עכשיו למרות שהיא היחידה שתקועה לי בראש, שהסדקים יתאחו, שהיא פשוט לא רוצה אותי ואני חייבת לשחרר אותה כי אי אפשר להתקע על מישהו כשאת לא רצויה, אני צריכה שמישהו יגיד את זה אבל בצורה כזו שאני אאמין לו, אני צריכה שמישהו יגיד לי להפסיק לכתוב לה...
יפה שלי, אמרת שזה נגמר, אבל ההיגיון שלי לא מצליח לקבל את זה או להבין.
זה נגמר כבר לפני שבועיים כשקמתי בוקר אחד והרגשתי שאת רחוקה שנות אור גם בלי שדברנו, ידעתי את זה כי אני מרגישה אותך ואת מרגישה אותי, זה חיבור שאי אפשר להסביר אותו במילים, חבל הטבור קושר בינינו וכשאת רחוקה הוא נמתח ומכאיב ובאותו היום הוא הכאיב לי במיוחד.
החלטתי להילחם עלייך, את כל האנרגיות שלי נתתי למלחמה הזאת, בין לבין ישבתי שבורה ובכיתי - בעבודה, בבית, ברחוב, באוטו, בכל מקום בכיתי עלייך, נכנסת לי לחיים כמו שמש ולא הצלחתי להכיל את כל האפור הזה שנהיה כשנעלמת. היו רגעים שהפצעת פתאום והם נתנו לי כוח להמשיך להילחם, הם הזכירו לי כמה את מהממת כשאת לא עוטפת את עצמך בחומות, וכמה את שווה את המלחמה הזאת. אחר כך חזרת וחשבתי לעצמי שזהו את שלי ומכאן אפשר רק לעלות, אבל כששוב ברחת ממני הבנתי שהכל היה סתם תירוצים שלך, שנלחמתי בטחנות הרוח.
בראשי המשכתי לרקום לנו עתיד מופלא, הרי את אמרת – 'כל החיים לפחות', ואני, כמו ילדה שכרוכה אחרייך, האמנתי לך בעיניים עצומות. תכננתי בראשי רגעים שנוכל להיות בהם יחד, בדקתי מאילו שעורים במכללה אוכל להבריז, המצאתי חברות שמתחתנות כדי שנוכל לנסוע ליומיים בתירוץ של מסיבת רווקות, פתחתי אימייל שאוכל לכתוב לך ממנו בלי שאצטרך למחוק את הזיכרונות, וספרתי את הדקות עד יוני שאז יתחיל החופש האמיתי ונוכל להיות ביחד הרבה יותר, אבל הכל היה לחינם כי את פשוט לא רוצה אותי ולא מסוגלת לומר את זה, הרי לא הגיוני לוותר על מישהי שהיא מדהימה ומהממת וקסם מהלך כמו שטענת שאני, לא הגיוני לוותר על מישהי אם את אוהבת אותה באמת, אלא אם את פשוט לא.
הלוואי שהיית מספיק אמיצה לומר לי את זה, הלוואי שהיית מפסיקה להתחבא מאחורי הפחדים ואי הנעימות שלך, כי רק אם אני אשמע את זה אני אצליח להמשיך הלאה, את לא רוצה אותי אז תתמודדי עם זה, די לברוח.
אהובתי, אני יכולה לקרא לך ככה עדיין? הרי לחלוטין היית אהובה והיית שלי, גם אם זה נגמר מהר, מהר מידי, גם אם הלב שלי מתבוסס בדם כשהוא חושב על זה שיום אחד מישהי אחרת תקרא לך ככה, יום אחד תיסעי בשביל מישהי אחרת באמצע היום ל15 דקות חטופות של תשוקה מטורפת, יום אחד מישהי אחרת תרגיש בטוחה בתוך החיבוק שלך, תשים עלייך ראש כשהיא עצובה, תטעם את הנשיקות שלך ותנצור את הריח שלך באפה לתמיד. יום אחד מישהי אחרת תלטף את הגוף שלך ותביט עליו ותכמה אלייך ותרצה אותך יותר מכל דבר אחר בעולם. יום אחד מישהי אחרת תיתן לך להרגיש שאת הכי מיוחדת והכי יפה והיא הכי שלך.
היית הכל בשבילי בחודשיים האחרונים, היית זו שהוציאה אותי מהדיכאון אבל גם זו שהחזירה אותי לשם בלכתך, היית זו שגרמה לי להתחבר לילד שגדל ברחמי, וגם זו שאבכה עליה כשלא תהיי שם כשאלד אותו, היית זו שבאה ברגעים לא צפויים, ברגעים קשים, אבל בחרה לא להישאר איתי בסוף, היית זו שהיה כדאי לקום בשבילה כל בוקר וגם זו שלקחה איתה עכשיו את כל הבקרים והלילות.
הלוואי והייתי יכולה להיות קצת יותר כמוך - פחות להרגיש, לאטום את עצמי, תוך רגע לבנות חזרה את החומות סביב הלב, אלו שניפצתי בשבילך, הלוואי וכמוך לא הייתי חולמת, כי לקום מחלום טוב עלייך למציאות שאת איננה בה זה הדבר הכי אכזרי בעולם. איך את מצליחה? איך? תלמדי אותי. הרי סביב המוח אי אפשר לשים חומות אז איך את מצליחה לא לחשוב עליי כל רגע או לפחות כשאת לבד עם עצמך? איך את מצליחה לא לראות את הדמות שלי לידך באוטו כשאת נוהגת? איך את מצליחה להירדם בלי שאני המחשבה האחרונה שלך לפני שנעצמות לך העיניים? איך את לא באה לשלוח לי כל שיר שאת שומעת ואז עוצרת את עצמך וכואבת? למה רק אני דפוקה? למה רק אני לא מצליחה לא להרגיש?
שמש שלי, הטלפון דומם ואני צריכה להתרגל לדממה הזו, יוצאת משיעור בח׳5 ואין לך זכר, יושבת בשעורים החופשיים לבד בחדר המורים במקום איתך באוטו, מנמיכה את הרדיו, לא רוצה שהוא ידבר איתי עלייך היום, שונאת את כל נעלי האדידס בעולם ואת כל המרציפנים והסודה וכובעי הצמר, שונאת את כל הנשים שמשתמשות בבושם שלך, אבל בעיקר שונאת את עצמי שלא הצלחתי לשמור עלייך, שלא נתתי לך מספיק ביטחון כדי להישאר.
אני מתגעגעת אלייך געגוע אינסופי שלא ניתן לתאר אותו במילים, את מקועקעת לי בלב ואי אפשר להסיר אותך משם, אני מקווה שיום אחד אצליח להפסיק לבכות עלייך, מקווה שיום אחד אפסיק לחכות בתוכי שתחזרי.