TheBestOfMe
New member
היא רק רוצה לרקוד.
היא מגיעה לשם כדי להתפרק.
נכנסת אל תוך ההמולה הצפופה ובהתחלה כמעט סובלת. אנשים על אנשים על רחבה, אין אוויר. בחור גדול עובר לידה וזיעתו המצחינה מהולה בריח ג'וינט שהתאדה גורמים לה להיחנק. בחורה אחרת מניפה יד ותוקעת מרפק בחזה שלה, אחר מסתכל ומבטו מפשיט. מפשיט מדי.
אין מקום לכולם בתוך העולם שלה, לא שהוא לא גדול- אלא שהיא לא מוכנה שיכנסו לטריטוריה שלה. והעולם הזה הוא שלה מהרגע שכף רגלה דרכה על הרחבה.
תוך חצי שעה, ללא צורך באלכוהול, היא מתחילה לסמן יעדים- מתמקמת במיקום האהוב עליה.
לא מחפשת שיסתכלו עליה, רק מחפשת מקום להרגיש בו נוח - בדיוק באמצע.
וכשהיא שם, בדיוק באמצע, כבר לא צפוף. כולם לוקחים צעד אחורה ולא מתקרבים לאנרגיה השורפת שהיא מפזרת סביבה. לאט לאט מתרוקן, והיא בעננים. הרחבה כבר כולה שלה.
היא לא צריכה את החברות לידה, לא צריכה יין בדם, לא צריכה טסטוסטרון שימרח עליה, רק צריכה מוזיקה.
וחופש.
היא אפילו לא שמה לב למבטים ולחיוכים שמנסים להיכנס אל תוך עיניה. עוצמת עיניים, פורשת ידיים, וממריאה.
העולם בחוץ יחכה, עכשיו זה הזמן שלה.
שם, בתוך ענן של מוזיקה, יש לה שקט.
אחרות עומדות בצד, נעות ימינה ושמאלה, מביטות בה בקנאה כובשת כל סנטימטר של רצפה, כובשת כמעט כל סנטימטר של אוויר. לא משאירה לאף אחת סיכוי. אחרים עומדים מסביבה, מחייכים, עשן מסתלסל מבין אצבעותיהם ובקבוק חצי מלא בלחם נוזלי מורם לעברה.
עוצמת עיניים, צוללת אל תוך הגוון של הצלילים ומתעטפת בהם. המוזיקה מוציאה את כל האנרגיות ממנה, והיא מוציאה את כל האנרגיות מהמוזיקה. חשופה בחלל, מתפרקת לאלפי צלילים ותנועות שבונים אישה שלא צריכה כלום חוץ מאת עצמה.
היא לא רואה אותן, היא לא רואה אותם. אמיצים מהם ניגשים ומנסים להתקרב, לא יודעים שחבל על הזמן שהקדישו על מנת לקום לעברה. חיוכים וקריצות מעולם לא עבדו עליה, וגם לבוא מאחורה ולהחזיק את האגן לא ממש העניין שלה. אחד ניגש, בטוח מדי. הוא קם אליה ממקומו, אוסף את החיוך הכי סליזי ואת המבט הכי מפנק, ומתוך העולם שלה היא פוקחת עיניים ורואה אותו צועד לעברה. הוא מביטה בו עמוק ומסובבת את גבה. הוא לא יודע שהיא לא צריכה גבר.
היא לא צריכה אישור מאף אחד כדי לדעת מי היא.
היא צריכה רק את המוזיקה,
ואת הענן הפרטי שלה.
היא מגיעה לשם כדי להתפרק.
נכנסת אל תוך ההמולה הצפופה ובהתחלה כמעט סובלת. אנשים על אנשים על רחבה, אין אוויר. בחור גדול עובר לידה וזיעתו המצחינה מהולה בריח ג'וינט שהתאדה גורמים לה להיחנק. בחורה אחרת מניפה יד ותוקעת מרפק בחזה שלה, אחר מסתכל ומבטו מפשיט. מפשיט מדי.
אין מקום לכולם בתוך העולם שלה, לא שהוא לא גדול- אלא שהיא לא מוכנה שיכנסו לטריטוריה שלה. והעולם הזה הוא שלה מהרגע שכף רגלה דרכה על הרחבה.
תוך חצי שעה, ללא צורך באלכוהול, היא מתחילה לסמן יעדים- מתמקמת במיקום האהוב עליה.
לא מחפשת שיסתכלו עליה, רק מחפשת מקום להרגיש בו נוח - בדיוק באמצע.
וכשהיא שם, בדיוק באמצע, כבר לא צפוף. כולם לוקחים צעד אחורה ולא מתקרבים לאנרגיה השורפת שהיא מפזרת סביבה. לאט לאט מתרוקן, והיא בעננים. הרחבה כבר כולה שלה.
היא לא צריכה את החברות לידה, לא צריכה יין בדם, לא צריכה טסטוסטרון שימרח עליה, רק צריכה מוזיקה.
וחופש.
היא אפילו לא שמה לב למבטים ולחיוכים שמנסים להיכנס אל תוך עיניה. עוצמת עיניים, פורשת ידיים, וממריאה.
העולם בחוץ יחכה, עכשיו זה הזמן שלה.
שם, בתוך ענן של מוזיקה, יש לה שקט.
אחרות עומדות בצד, נעות ימינה ושמאלה, מביטות בה בקנאה כובשת כל סנטימטר של רצפה, כובשת כמעט כל סנטימטר של אוויר. לא משאירה לאף אחת סיכוי. אחרים עומדים מסביבה, מחייכים, עשן מסתלסל מבין אצבעותיהם ובקבוק חצי מלא בלחם נוזלי מורם לעברה.
עוצמת עיניים, צוללת אל תוך הגוון של הצלילים ומתעטפת בהם. המוזיקה מוציאה את כל האנרגיות ממנה, והיא מוציאה את כל האנרגיות מהמוזיקה. חשופה בחלל, מתפרקת לאלפי צלילים ותנועות שבונים אישה שלא צריכה כלום חוץ מאת עצמה.
היא לא רואה אותן, היא לא רואה אותם. אמיצים מהם ניגשים ומנסים להתקרב, לא יודעים שחבל על הזמן שהקדישו על מנת לקום לעברה. חיוכים וקריצות מעולם לא עבדו עליה, וגם לבוא מאחורה ולהחזיק את האגן לא ממש העניין שלה. אחד ניגש, בטוח מדי. הוא קם אליה ממקומו, אוסף את החיוך הכי סליזי ואת המבט הכי מפנק, ומתוך העולם שלה היא פוקחת עיניים ורואה אותו צועד לעברה. הוא מביטה בו עמוק ומסובבת את גבה. הוא לא יודע שהיא לא צריכה גבר.
היא לא צריכה אישור מאף אחד כדי לדעת מי היא.
היא צריכה רק את המוזיקה,
ואת הענן הפרטי שלה.
