דודו גבע נפטר היום לפני 17 שנה. יום עצוב לברווזים.
"שירת הברווז" של דוד גבע הופיעה בעתון "חדשות" בימי רביעי, במשבצת שהייתה מוקדשת עד אז באופן מסורתי בעיתונים לקריקטורה פוליטית. דמות הברווז שנולדה שם הפכה לדמות המזוהה עם גבע ביותר (יוסף הפקיד רגיל לעלבונות) "מה שמעניין אותי בברווזים" טען גבע "זה שמצד אחד זה מין בעל חיים נלעג צעצוע נחמד לילדים, ומצד שני אוכלים אותו".
"שירת הברווז" הציגה מספר סיטואציות כמעט קבועות, כמעט תמיד מורבידיות, כשגבע מפליא לדלות מהן פעם אחר פעם הברקות: הווי מחנה הריכוז של התרנגולות והברווזים בלולים; התרנגולות המובלות לשחיטה במפעלי "הוד העמק " ושרות: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה", הברווז תחת סכינו של השוחט; הברווז בכלוב עם אריה בגן החיות התנ"כי; וכן הלאה
שיא מיוחד הושג בשנת 1986, כאשר בחר "חדשות" לצרף לגיליון יום העצמאות שלו, במקום צילום הנשיא המקובל, איור חגיגי של הברווז, יושב אצל שולחן הכתיבה ומאחוריו ה"ספרייה" הציונית המוכרת, כולל ספרי תקבולים ותשלומים.
לאחר סגירת עיתון "חדשות" הוציא גבע ספר בשם "הברווז" שהיה אסופת איורים שפורסמו בעיתון ואיורים שהוכנו במיוחד לצורך הספר. הספר הוביל לתביעה מצד חברת דיסני שביקשה לאסור את פרסום הסיפור "מובי דאק" בו הופיעה דמותו של דונלד דאק, הסיפור הגיע לבית המשפט העליון ושם הכריעו השופטים בדצמבר 1993, כי אכן מדובר בהפרת זכויות יוצרים, ואסרו על פרסומו של מובי דאק בספר: "קצצו את כנפי, יום עצוב לברווזים" אמר גבע.
חודשים ספורים לפני פטירתו הוא פוטר מעבודתו בעיתון, מה שסימל עבורו את מותו של מדורו המיתולוגי "שתיקת הברווז". במדוריו האחרונים הוא תיאר את מצבו הקשה של הברווז - את גסיסתו הנוראה ואת ההכנות למותו.
חבריו ראו במדורים האחרונים של "שתיקת הברווז" מעין נבואה צינית שניבאה את מותו.
"בסוף מתים. זה ידוע לכל, אבל בדרך כלל מודחק. גבע אהב חריף הוא דיבר על המוות בקול רם ובלי הפסקה ('שלום הדוד משה, באתי להיפקד, למי אתה נותן את הפסנתר?'), הוא התכתב עם הקצה בצורות מגוונות. סדרת רישומי נעורים נפלאים שלו, העוקבת אחר אדם נוטה למות במיטת בית חולים, מכוננת אבן דרך ראשונה בקו מורבידי השזור לאורך כל יצירתו הכאילו משעשעת.
"הוא גם אמר: 'הזמן הולך ואוזל וצריך לדפוק את הפיניש כמה שיותר טוב...בסיבובים האחרונים אני רוצה להגביר את הקצב, ככה. לגמור יפה ולמות על חרבי'.
"הוא חש שזמנו הולך ואוזל. היה לו דד ליין בראש...המטאפורה על מותו הצפוי של המדור נעשתה לדיאגנוזה רפואית. לטרגדיה. גדולתו היכתה בחבריו: האיש עם הדד ליין ראה את הנולד. נביא בעירו.
"הוא דיבר על זה שבועיים קודם, בראיון שפורסם – צחוק הגורל – במדור 'מתי בפעם האחרונה?', ב'ידיעות אחרונות'...הוא אמר: 'אני חושד שבתוך תוכי אני מפולת מוחלטת. הגוף שלי מוחזק על ידי חוט דקיק, שאם הוא יפקע, הכול יקרוס. אני מעשן, לא אוכל ירקות, ומה זה חי לא בריא. אני די נס רפואי. גם אם אני אמות בשנייה הזו, זה יהיה נס שהגעתי עד השנייה הזו'".
רוחב יצירתו של גבע שימש ומשמש עד היום השראה לאמנים ולקומיקסאים אחרים.
באדיבות ספריית בית אריאלה והספרייה הלאומית
צפה בקובץ המצורף 42694
דודו גבע נפטר היום לפני 17 שנה. יום עצוב לברווזים.
"שירת הברווז" של דוד גבע הופיעה בעתון "חדשות" בימי רביעי, במשבצת שהייתה מוקדשת עד אז באופן מסורתי בעיתונים לקריקטורה פוליטית. דמות הברווז שנולדה שם הפכה לדמות המזוהה עם גבע ביותר (יוסף הפקיד רגיל לעלבונות) "מה שמעניין אותי בברווזים" טען גבע "זה שמצד אחד זה מין בעל חיים נלעג צעצוע נחמד לילדים, ומצד שני אוכלים אותו".
"שירת הברווז" הציגה מספר סיטואציות כמעט קבועות, כמעט תמיד מורבידיות, כשגבע מפליא לדלות מהן פעם אחר פעם הברקות: הווי מחנה הריכוז של התרנגולות והברווזים בלולים; התרנגולות המובלות לשחיטה במפעלי "הוד העמק " ושרות: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה", הברווז תחת סכינו של השוחט; הברווז בכלוב עם אריה בגן החיות התנ"כי; וכן הלאה
שיא מיוחד הושג בשנת 1986, כאשר בחר "חדשות" לצרף לגיליון יום העצמאות שלו, במקום צילום הנשיא המקובל, איור חגיגי של הברווז, יושב אצל שולחן הכתיבה ומאחוריו ה"ספרייה" הציונית המוכרת, כולל ספרי תקבולים ותשלומים.
לאחר סגירת עיתון "חדשות" הוציא גבע ספר בשם "הברווז" שהיה אסופת איורים שפורסמו בעיתון ואיורים שהוכנו במיוחד לצורך הספר. הספר הוביל לתביעה מצד חברת דיסני שביקשה לאסור את פרסום הסיפור "מובי דאק" בו הופיעה דמותו של דונלד דאק, הסיפור הגיע לבית המשפט העליון ושם הכריעו השופטים בדצמבר 1993, כי אכן מדובר בהפרת זכויות יוצרים, ואסרו על פרסומו של מובי דאק בספר: "קצצו את כנפי, יום עצוב לברווזים" אמר גבע.
חודשים ספורים לפני פטירתו הוא פוטר מעבודתו בעיתון, מה שסימל עבורו את מותו של מדורו המיתולוגי "שתיקת הברווז". במדוריו האחרונים הוא תיאר את מצבו הקשה של הברווז - את גסיסתו הנוראה ואת ההכנות למותו.
חבריו ראו במדורים האחרונים של "שתיקת הברווז" מעין נבואה צינית שניבאה את מותו.
"בסוף מתים. זה ידוע לכל, אבל בדרך כלל מודחק. גבע אהב חריף הוא דיבר על המוות בקול רם ובלי הפסקה ('שלום הדוד משה, באתי להיפקד, למי אתה נותן את הפסנתר?'), הוא התכתב עם הקצה בצורות מגוונות. סדרת רישומי נעורים נפלאים שלו, העוקבת אחר אדם נוטה למות במיטת בית חולים, מכוננת אבן דרך ראשונה בקו מורבידי השזור לאורך כל יצירתו הכאילו משעשעת.
"הוא גם אמר: 'הזמן הולך ואוזל וצריך לדפוק את הפיניש כמה שיותר טוב...בסיבובים האחרונים אני רוצה להגביר את הקצב, ככה. לגמור יפה ולמות על חרבי'.
"הוא חש שזמנו הולך ואוזל. היה לו דד ליין בראש...המטאפורה על מותו הצפוי של המדור נעשתה לדיאגנוזה רפואית. לטרגדיה. גדולתו היכתה בחבריו: האיש עם הדד ליין ראה את הנולד. נביא בעירו.
"הוא דיבר על זה שבועיים קודם, בראיון שפורסם – צחוק הגורל – במדור 'מתי בפעם האחרונה?', ב'ידיעות אחרונות'...הוא אמר: 'אני חושד שבתוך תוכי אני מפולת מוחלטת. הגוף שלי מוחזק על ידי חוט דקיק, שאם הוא יפקע, הכול יקרוס. אני מעשן, לא אוכל ירקות, ומה זה חי לא בריא. אני די נס רפואי. גם אם אני אמות בשנייה הזו, זה יהיה נס שהגעתי עד השנייה הזו'".
רוחב יצירתו של גבע שימש ומשמש עד היום השראה לאמנים ולקומיקסאים אחרים.
באדיבות ספריית בית אריאלה והספרייה הלאומית
דודו גבע בן ה-16. המקור והקריקטורה
חצי שנה של חופשה כפויה בעידן הטרום-טלוויזיוני הייתה גזירה קשה מנשוא לכל ילד אחר, אבל לא נראה שהחדשה המרעישה הטרידה יותר מדי את דודו גבע בן ה-9. לאחר שקפץ לכביש בין שתי מכוניות חונות (הכול כדי לא להפסיד במשחק התופסת), נפגע ממכונית תועה. הוא שוחרר מבית-החולים בתום שבועיים של אשפוז, כשגבס עצום ולבן מעטר את גופו מרגל ימין ועד מעל החזה. אימו מיקה נזכרת: "היה שוכב על הבטן, מושיט את היד לדף שהונח על הרצפה ומצייר".
כמעט מיד נמשך לציור דמויות – תחילה העתיק אותן מספרים או מהטלוויזיה. בהמשך הסתמך על הזיכרון – מערבב עובדות ומגזים מאפיינים.
בספר התערוכה "פשר החיים: דודו גבע" כותב אביב הברון על ניצני הכישרון של גבע: "ההורים לא זיהו מיד את כישרון הציור שצמח להם בבית. כשכבר זיהו, לא עשו עניין". הילד, בכל אופן, היה נחוש. ואת דמי הכיס לפלאפל שהיה מקבל מסבתא צילה היה מעדיף להשקיע במגזינים מצוירים מחו"ל. בייחוד אהב את חוברות ההומור הענקיות בצבע של MAD.
בחוברת 2 של עיתון "הארץ שלנו" מה-20 בספטמבר 1966, אנו מוצאים את הטור המצויר הראשון בסדרה "צביקה צבר" של היוצר לעתיד. בעת הפרסום היה דודו גבע בן 16.
כל רצועות הקומיקס של צביקה צבר הורכבו מארבע תמונות המספרות בכל פעם סיפור אחר של כישלון. למרות השם של הגיבור, הסצינות אינן פטריוטיות במיוחד. ברצועה הראשונה נפגש צביקה עם להקת החיפושיות – שמתגלה כלהקת חתולים מיללים.
ברצועה השנייה חוזר דפוס הכישלון והציפיות הגדולות של צביקה מתנפצות שוב על קרקע המציאות. הפעם מדמיין צביקה את המתנות השוות שיביא לו הדוד מאמריקה, ונאלץ להסתפק במברשת שיניים. אוי.
עד סוף הופעתו נחתם המדור בשמו הפרטי בלבד של הצייר, דודו. מכתבי מעריצים אל מערכת "הארץ שלנו" שתהו על דמותו של דודו, שכנעו את הצייר הצעיר להיחשף. גם זאת עשה בדרכו הייחודית. בגליון ה-18 ביולי, 1967, הסכים התיכוניסט המוכשר לספר משהו על אודותיו ולחשוף את זהותו:
"נולדתי בירושלים בשנת 1950 במשקל נקי של 2.5 ק"ג. כשרון הציור שלי נתגלה בגן הילדים, כאשר מרחתי על הגננת צנצנת צבע שחור. בבית הספר לא אהבו אותי המורים במיוחד וגם אני לא אותם, אבל היינו חברים טובים. בגיל 9 נדרסתי על ידי מכונית ושכבתי זמן רב בגבס. לפני שנתיים נשלחו שניים מציורי על ידי המדינה לתחרות אונסק"ו ומאז נעלמו עקבותיהם. אני אלוף השכונה בגולות. לא אוהב להתעמל. יש לי אח אחד, זוג תוכים וכנרית ואני אוהב לאכול".
צביקה צבר, הגיבור שיצר דודו, הוא דמות שנגזרה למימדיו של עיתון 'הארץ שלנו'. הקריקטורות הקוויות והפשוטות של גבע – תמיד בשחור, תמיד במראה מעט מרושל או לא מצויר עד הסוף בדיוק – מזכירות את רצועות הקומיקס שהתפרסמו ב"הארץ שלנו" ובעיתוני ילדים אחרים, כמו את הקריקטורות של אריה נבון ודוש. מעל הכול, יושווה סגנון הציור של גבע בתחילת דרכו לזה של גיבורו נחום גוטמן, השוואה שוודאי החמיאה לו רבות.
נחום גוטמן,"מאורעות א"י – טלגרמות וידיעות בציורים", תרפ"ט/ 1929
מתי הפסיק גבע לתרום ל"הארץ שלנו"? מתי פרש צביקה צבר? שלוש שנים מהופעת הטור הראשון, ובמדור "פנקס העורך" מתפרסמת הבשורה: דודו גבע התגייס. לקוראי "הארץ שלנו" הבהיר טוראי דודו גבע כי הוא מתרגל לרעיון של הנחת מכחול הציור בצד, למפקדיו בצבא – שגילו את כישרונו – היה רעיון אחר ועד מהרה מילא את הבסיס בקריקטורות, ובהמשך תרם מציוריו לעיתון הצה"לי "במחנה". בכל מקרה, בעיתון הילדים כבר לא יפרסם.
כצפוי, הפרסום הראשון של גבע רק פתח לו את התיאבון, והוא החל לדבר על לימודים במכללת בצלאל. נראה שמאז רק הלך וצבר ביטחון בתור יוצר עצמאי. אחיו ארי נזכר: "כשהיה בשנה השלישית בצבא הוא הלך לתערוכת סיום בבצלאל. הוא חזר ואמר, אולי אני אסכים ללמד שם, ללמוד אין לי מה".
באנתולוגית ההומור "פילים בקנה: מבחר קטעי הווי שראו אור ב"במחנה" ב-25 שנותיו הראשונות" אוגדו גם כמה מהקריקטורות של החייל דודו גבע. דוגמה אחת משם היא הטור "יאוש":
עם השחרור התקבל גבע לעבודה בערוץ 1. בבצלאל כבר לא יילמד ואל "הארץ שלנו" לא יחזור. ושוב נצטט את אביב הברון: אחרי שעזב את הטלוויזיה ועקר לתל-אביב, "קורותיו מאז כבר יותר ידועות". להנאתכם – סריקות נוספות של צביקה צבר:
צביקה צבר מס' 3צביקה צבר מס' 5צביקה צבר מס' 20צביקה צבר מס' 24
דודו גבע נפטר היום לפני 17 שנה. יום עצוב לברווזים.
