על יוהנה ספירי, מחברת "היידי בת-ההרים"
אחד מהספרים האופטימיים והאהובים שנכתבו אי פעם, כמעט שלא בא לעולם. עקרת הבית שכתבה אותו, חיברה אותו אחרי טרגדיה אישית קשה, ובכלל לא חלמה על מה שיתחולל אחרי שהספר ייצא לאור.
יוהנה ספירי, מי שכתבה את "היידי בת ההרים", חלקה עם גיבורתה שנות ילדות עליזות ונטולות דאגה:
בֹּקֶר בָּהִיר אֶחָד הִתְרוֹצְצָה הַיְדִי סָבִיב, וְכַאֲשֶׁר נִתְּרָה עַל פְּנֵי הַשּׁקֶת בַּפַּעַם הָעֲשִׂירִית לְפָחוֹת – כִּמְעַט וְנָפְלָה אֶל תּוֹךְ הַשֹּׁקֶת מֵרֹב פַּחַד: לְפָנֶיהָ עָמַד אָדָם קָשִׁישׁ לָבוּשׁ שְׁחוֹרִים, שֶׁהִבִּיט בָּה בְּמֶבָּט מַרְצִין.
להתרוצץ כל היום בחוץ, בלי קול מבוגר שמנקר בראשך כי צריך לחזור הביתה, ביחד עם חבר נפש שהוא רועה עיזים מצחיק, וסבא שצוחק על המורה ולא מוכן לשלוח אותך לבית הספר - מה עוד ילד צריך כדי להיות מאושר?
אלא שאצל היידי, השנים הללו היו הסוף הטוב של סיפור שהתחיל בעצב רב, ואילו אצל יוהנה עצמה - הן היו התחלה נפלאה לחיים שהסתיימו בכאב.
ספירי נולדה וגדלה בכפר שוויצרי ציורי ומקסים ליד ציריך. אביה, ד"ר יעקב הויסר, היה רופא כפרי שביתו היה פתוח לרווחה לכל נצרך ונדכה ואילו אמה הייתה כותבת שירים בזמנה הפנוי. זו הייתה משפחה אוהבת וחמה ויוהנה הקטנה נהנתה מילדות כמעט חלומית - עשירה בטיולים לגבעות והרים ירוקים, משחק עם בעלי חיים שהיו כמעט בני בית והמון פרחים.
שנים אחר כך, כשגדלה, התחתנה ועברה לגור בעיר. היא לא הפסיקה להתגעגע למרחבים הכפריים, לאוויר ולחופש שהיו מנת חלקה בשנים הללו.
דמותה של היידי בת ההרים נולדה כשספירי הייתה כבר בת 54. הכתיבה הייתה כנראה הדרך שלה לבטא את רגשות האהבה והגעגועים האלה, אבל היא כמעט שלא נכתבה בכלל.
יוהנה לא חלמה להיות כותבת, היא למדה קרוא וכתוב בבית הספר הכפרי הקטן (למרות שעשתה הכל כדי לברוח ממנו אל הגבעות הירוקות, כנראה) אבל השכלתה נעצרה כשנישאה ועברה לגור בעיר. בשנים הראשונות היא הייתה עסוקה בניהול הבית וגידול בנה - בדיוק כפי שהיה מצופה מרעיה אירופאית במאה ה-19, אבל בנה מת כשהיה ילד והותיר את יוהנה וברנרד לבדם.
רק בשנת 1870, כאשר ציריך החלה להתמלא בפליטים יתומים ופצועים - קורבנות מלחמת פרוסיה -צרפת, היא החלה לפרסם סיפורים קצרים בעיתונים. היא לא כתבה אותם כדי להתפרסם או להתעשר, אפילו לא בגלל שבער בה הרצון לכתוב. לא, לכתיבה שלה היה מניע אלטרואיסטי טהור - היא חיפשה דרך להרוויח כסף על מנת שתוכל לתרום אותו לסיוע לפליטי המלחמה.
בתחילה היא כתבה רק סיפורים קצרים. "היידי" יצא לאור קצת יותר מעשור אחר כך.
היא לא רצתה להתפרסם וביקשה מהמו"ל כי שמה לא יופיע על הכריכה, אלא "רק אם חייבים" - באחד העמודים הפנימיים, ובקטן. אבל זה לא עבד לה. הספר (שבתחילה היא נתנה לו את הכותרת המסורבלת קצת "שנות הנדודים והלימוד של היידי") זכה להצלחה מסחררת.
בשנת 1884 הוא תורגם לאנגלית ולעוד עשרות שפות ודורות רבים של ילדות וילדים זכו לטעום מחיי הכפר השוויצרים בזכותה של היתומה טובת הלב והעליזה. התרגומים השונים לוו גם בעיבודים מקומיים ובינלאומיים - מחזות, תסכיתים, סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה שהוסיפו רבדים נוספים לסיפור (ואת תלתליה של שירלי טמפל).
התרגום העברי הראשון יצא לאור רק בשנת 1946, אבל מאז יצאו לאור עוד לפחות חמישה תרגומים שונים ולא מעט הפקות שהתבססו על "היידי".
בארכיונו של המפיק אברהם לוריא, הזמין דיגיטלית לציבור במסגרת שיתוף פעולה של הארכיון עם משרד המורשת והספרייה הלאומית, ניתן למצוא טיוטות של המחזה הכוללות הערות בכתב יד, תווים, וציורי כרזות.
אחרי "היידי", יוהנה המשיכה לכתוב סיפורי ילדים רבים שכולם התרחשו בנוף הכפרי השוויצרי. בעלה מת כמה שנים אחרי שהספר יצא לאור, והיא עצמה נפטרה ערירית ובודדה בגיל 74, היום לפני 123 שנים.
באדיבות הספרייה הלאומית
אחד מהספרים האופטימיים והאהובים שנכתבו אי פעם, כמעט שלא בא לעולם. עקרת הבית שכתבה אותו, חיברה אותו אחרי טרגדיה אישית קשה, ובכלל לא חלמה על מה שיתחולל אחרי שהספר ייצא לאור.
יוהנה ספירי, מי שכתבה את "היידי בת ההרים", חלקה עם גיבורתה שנות ילדות עליזות ונטולות דאגה:
בֹּקֶר בָּהִיר אֶחָד הִתְרוֹצְצָה הַיְדִי סָבִיב, וְכַאֲשֶׁר נִתְּרָה עַל פְּנֵי הַשּׁקֶת בַּפַּעַם הָעֲשִׂירִית לְפָחוֹת – כִּמְעַט וְנָפְלָה אֶל תּוֹךְ הַשֹּׁקֶת מֵרֹב פַּחַד: לְפָנֶיהָ עָמַד אָדָם קָשִׁישׁ לָבוּשׁ שְׁחוֹרִים, שֶׁהִבִּיט בָּה בְּמֶבָּט מַרְצִין.
להתרוצץ כל היום בחוץ, בלי קול מבוגר שמנקר בראשך כי צריך לחזור הביתה, ביחד עם חבר נפש שהוא רועה עיזים מצחיק, וסבא שצוחק על המורה ולא מוכן לשלוח אותך לבית הספר - מה עוד ילד צריך כדי להיות מאושר?
אלא שאצל היידי, השנים הללו היו הסוף הטוב של סיפור שהתחיל בעצב רב, ואילו אצל יוהנה עצמה - הן היו התחלה נפלאה לחיים שהסתיימו בכאב.
ספירי נולדה וגדלה בכפר שוויצרי ציורי ומקסים ליד ציריך. אביה, ד"ר יעקב הויסר, היה רופא כפרי שביתו היה פתוח לרווחה לכל נצרך ונדכה ואילו אמה הייתה כותבת שירים בזמנה הפנוי. זו הייתה משפחה אוהבת וחמה ויוהנה הקטנה נהנתה מילדות כמעט חלומית - עשירה בטיולים לגבעות והרים ירוקים, משחק עם בעלי חיים שהיו כמעט בני בית והמון פרחים.
שנים אחר כך, כשגדלה, התחתנה ועברה לגור בעיר. היא לא הפסיקה להתגעגע למרחבים הכפריים, לאוויר ולחופש שהיו מנת חלקה בשנים הללו.
דמותה של היידי בת ההרים נולדה כשספירי הייתה כבר בת 54. הכתיבה הייתה כנראה הדרך שלה לבטא את רגשות האהבה והגעגועים האלה, אבל היא כמעט שלא נכתבה בכלל.
יוהנה לא חלמה להיות כותבת, היא למדה קרוא וכתוב בבית הספר הכפרי הקטן (למרות שעשתה הכל כדי לברוח ממנו אל הגבעות הירוקות, כנראה) אבל השכלתה נעצרה כשנישאה ועברה לגור בעיר. בשנים הראשונות היא הייתה עסוקה בניהול הבית וגידול בנה - בדיוק כפי שהיה מצופה מרעיה אירופאית במאה ה-19, אבל בנה מת כשהיה ילד והותיר את יוהנה וברנרד לבדם.
רק בשנת 1870, כאשר ציריך החלה להתמלא בפליטים יתומים ופצועים - קורבנות מלחמת פרוסיה -צרפת, היא החלה לפרסם סיפורים קצרים בעיתונים. היא לא כתבה אותם כדי להתפרסם או להתעשר, אפילו לא בגלל שבער בה הרצון לכתוב. לא, לכתיבה שלה היה מניע אלטרואיסטי טהור - היא חיפשה דרך להרוויח כסף על מנת שתוכל לתרום אותו לסיוע לפליטי המלחמה.
בתחילה היא כתבה רק סיפורים קצרים. "היידי" יצא לאור קצת יותר מעשור אחר כך.
היא לא רצתה להתפרסם וביקשה מהמו"ל כי שמה לא יופיע על הכריכה, אלא "רק אם חייבים" - באחד העמודים הפנימיים, ובקטן. אבל זה לא עבד לה. הספר (שבתחילה היא נתנה לו את הכותרת המסורבלת קצת "שנות הנדודים והלימוד של היידי") זכה להצלחה מסחררת.
בשנת 1884 הוא תורגם לאנגלית ולעוד עשרות שפות ודורות רבים של ילדות וילדים זכו לטעום מחיי הכפר השוויצרים בזכותה של היתומה טובת הלב והעליזה. התרגומים השונים לוו גם בעיבודים מקומיים ובינלאומיים - מחזות, תסכיתים, סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה שהוסיפו רבדים נוספים לסיפור (ואת תלתליה של שירלי טמפל).
התרגום העברי הראשון יצא לאור רק בשנת 1946, אבל מאז יצאו לאור עוד לפחות חמישה תרגומים שונים ולא מעט הפקות שהתבססו על "היידי".
בארכיונו של המפיק אברהם לוריא, הזמין דיגיטלית לציבור במסגרת שיתוף פעולה של הארכיון עם משרד המורשת והספרייה הלאומית, ניתן למצוא טיוטות של המחזה הכוללות הערות בכתב יד, תווים, וציורי כרזות.
אחרי "היידי", יוהנה המשיכה לכתוב סיפורי ילדים רבים שכולם התרחשו בנוף הכפרי השוויצרי. בעלה מת כמה שנים אחרי שהספר יצא לאור, והיא עצמה נפטרה ערירית ובודדה בגיל 74, היום לפני 123 שנים.